"היא תיסע לארץ אחרת/פינה שהשמש אוהבת יותר" (מתוך "בד השמלה") פעם קורין אלאל שרה "אין לי ארץ אחרת". היום היא שרה על נסיעה לארץ אחרת. בשיר של מאיר גולדברג, הטון שלה מיוסר משהו. המבנה המלודי מורכב. העיבוד מיוחד, עם צליל חמת חלילים בסיום. ובהמשך לזה – "כשאבריא אמריא", על ציפייה שהבוקר אולי ירפא ויאפשר להמריא מכאן.

זוהי אלאל שמשדרת עצבות עמוקה. בסוף הדיסק, לחצתי על השלט לשמוע פעם שנייה. לא אלבום שעושה חיים קלים. הוא מורכב, מגוון, נוגע במקומות ששירים בז’אנר הפופ המקומי לא מגיעים אליהם. תחום השנסון האירופאי. השירים הם ניסיון לגעת בעצמה, ברגשותיה בזמן אמת. תהיות חיים.

"מה זה הפרח הזה/ שניעור בעמקי נשמתי" (שימרית אור), במנגינה שמגעת ונוגעת. או: "הכחול של השמיים", על ציפיה לפגישה מרגשת, (יעקב גלעד), טונים שנעים בין רכות לקשיחות. ומצד אחר, שיר על יסורי היצירה (טקסט שלה) , מעין וידוי של רחמים עצמיים – "היא כתבה לכם שירים/ יום אחד היא שכחה לעוף/ היא נפלה". היצירה הממלכדת, שאינה מרפה, שיוצרת געגועים לשמש יפה בחוץ. העיבוד לגיטרות מצליח להעביר את התחושה הקשה. כאן המקום לציין את המעבד עופר מאירי. אלאל נעה בדיסק הזה בין תחושות מועקה כבדות לרגעים קטנים של אושר, כמו שיר על אותה שנייה אחת שבה כאילו העולם נברא מחדש ("עולם מושלם" – אהוד מנור) ועוד רגע אחד של מפגש אנושי כשהמסכות נופלות ומותר לבכות "כשזה קורה אתה שקוף/אתה מרגיש כל-כך חשוף". אלאל שרה בטון מלנכולי שיש בו טיפה של חיוך פנימי, והפעם לא אירוני. קצת אור בקצה המנהרה האפלה שלה.

 וכשהיא שרה בצרפתית LA PLUS BELLE MAISON, יש הרגשה שהיא באמת שייכת לארץ אחרת.