"חבק אותי עכשיו/ בתוך החושך הגדול הזה/ חבק אותי כמו אז/ כדי שאוכל להירדם"

שיר מס. 11 הוא ואלס מחניף. שירו איתה. אפשר לרקוד את זה.. חבקו אותה, את קרן אבראשי, כי היא כזו שבא לחבק. לא זמרת בעלת קול ענק, אבל משרה בסביבתה גם נעימות מלודית נוגה, גם עוצמה של זמרת שזה המקצוע שלה. היא לא כוכבת שנולדה. היא כבר יוצרת וזמרת שמצליחה לנוע בין מקצבים וסגנונות, ולהשאירך לעיתים נפעם.

התחילה ב"השכנים של צ'יץ", למדה ב"רימון" (לא. אל תכניסו אותה למגירה של הקרן פלסיות והמסיקות), ושהיא היתה זמרת ליווי של דודו טסה ודוד ד'אור.

רוב השירים מושרים בגוף שני. הוא פונה ל"את" ול"אתה" כדי שיקשיבו. שיר על אלה שנסעה לארץ אחרת "לפני שלמדה לאהוב", ושיר  על חוסר הידיעה מה יקרה איתה מחר, ("מה יהיה") מנגינה נהדרת, אולי היפה בדיסק, שהתיישבה אצלי חזק. עיבוד יפהפה של אלדד ציטרין לאקורדיון, סינתי ופסנתר ובוזוקי, שתרומתו לאבראשי בדיסק הזה – למעלה ממשמעותית.

"למדתי ממך להרגיש עם הזמן", "למדתי ממך להרפות עם הזמן" ו"רצית לבנות בית מחול, רצית מהר רצית הכל", ואנחנו מנסים ללמוד מהטקסטים האלה מה הסיפור של אבראשי ומה היא כל כך "לוחצת" בעניין העזר שכנגד, ןמה כל-כך לוחץ לה, כי זה לפעמים זה נשמע קצת מיופייף וסתמי כמו –   "יחבק אותי חזק לא ייתן לי לעזוב" ו"ילחש לי מילים ולאט ילטף" "בין השבילים אני צומחת היום אני לא שוכחת",.

המוסיקה עושה את דרכה בנעימות, נקלטת בשמיעה אחת ללא שום בעיה. (בלגן בסלון" – שלאגר קצבי, "כל שהתחשק" – מידטמפו מלודי להפליא בסגנון שמזכיר שירים של פעם) 

"תראי אותי" בעיבוד לכלי מיתר – שוב בפניה בגוף השני. מנגינה קסומה. ושורות כאלה: "תראי/לא שמחה לא אבודה/ שלא תלמד להיות כמעט" – דווקא שיר שלא מחניף משמיעה ראשונה. יופי.

"העצב שלה" (איריס רצאבי/חמי רודנר/ איפה הילד) – כיוון אחר, יותר רוקיסטי, יותר מורכב, מעבר מכמעט דיבור לבית מלודי – העצב שלה היא לוקחת אותו לעצמה, את הכוח שבה היא אינה מבינה.

"שיר לעידו" מחזיר לדיבור הזה בגוף שני מבקשת ממנו לספר לה "מה משתנה בי" –  טון מלודרמטי, מטפסת בסולם הרגש. וזה שוב סגנון ההלחנה השמרני משהו, מבלי להפחית באיכות הלחן ובעיבוד שופע המיתרים הנשמע כתזמורת סימפונית.

ואבראשי מגבירה קצב, וגם הטון נעשה דרמטי יותר ב"לשחרר" – שמושר כמעט בחוסר נשימה, עם משחקים אלקטרוניים בקולה, מתח פנימי יפה, תחושת סחרור, בקריאה הזו לשחרר חבל כדי ליפול. ללכת עד הסוף.

מורידה שני הילוכים: יכול היה להיות יותר טוב אם היינו מוותרים מקו ההתחלה. היא שרה ב"מגדלים", מרוככת, טון רב צער, שיר על שניים שבנו מגדלים "של שלג מול האש". וגם כאן כמו בשיר הבא "זמן טוב להישאר" אני רושם צל"ש לאלדד ציטרין – המעבד המוסיקלי.

בסך הכל עברו עלי כמעט 47 דקות של שירים קליטים מאוד, קול חם, ניסיון של זמרת לבטא תחושות של יחסים –  לא משהו מעמיק פסיכולוגית, אבל בטונים שמשכנעים שיש מאחוריהם יוצרת בעלת טווח רגישויות רחב ומגוון.