Reptile

אריק קלפטון

וורנר
4/5

קראתי באיזשהו מקום, שקלפטון ממשיך כאן את "רוכב עם המלך", אלבומו הקודם, שהוקדש לדואטים עם בי בי קינג, מלך הבלוז. יש בזה משהו, לפחות מבחינת הנגנים שהשתתפו בהקלטות החדשות. כמעט כולם נמצאים גם כאן.
נכון, בלוז היה ונשאר חוט השדרה שלו, וקלפטון אמנם פוזל יותר ויותר לימי טרום ה"יארברדס" ו"קצפת" ב"נכנסת למחשבתי" הפותח בהשראה ניו-אורלינסית. אבל תהיה זו הטעיה אם האלבום הזה יאופיין כבלוזי טהור. קלפטון נהנה היום לגוון. הוא מצדיע לכמה מאבות ההשראה שלו. "טרבלין לייט" בליווי אורגן המונד בקצב מהיר, מחזירו לג'יי ג'יי קייל האגדי, הטרובדור שתרם לו בעבר את "קוקאין" ואת "אפטר מידנייט". מצד אחר, "מאמין בחיים" הוא קטע בוסה נובי, וטון השירה של אריק נשמע קליף ריצ'ארדי משהו. ב"קאם באק בייבי" של ריי צ'ארלס, קלפטון חוזר לנוסח בלוז מסורתי, פורמט שירי האוהבים הנכזבים, בהשראת הבלוז הקלאסי.
"רפטייל" הוא קשת מאהבותיו של קלפטון. הוא משלב סמבה, הוא חוזר לרוק, הוא הולך על תמהיל כמעט מאוזן של שירים מקוריים וגירסאות כיסוי. הוא שר ברוח משפיעיו ואהוביו, לא רק ג'יי ג'יי קייל, אלא שירים של סטיווי וונדר וג'יימס טיילור. נדמה לי שקלפטון מפחד לשעמם את עצמו. הוא רוצה יותר גוונים, יותר סגנונות.
הוא נשמע פחות מחוספס, מוותר על וולטאג' גבוה של מגברים, על וירטואוזיות ראוותנית בגיטרה רק כדי להגיע לרפרטואר עשיר. אולי כבר לא בדיוק "אלהי הגיטרה", מתקשה להזכיר את הקלסיקה של "קצפת", אבל עדיין רענן אחרי כל השנים האלו, חוזר אמנם לבלוז מסורתי, אבל יותר מאשר נוסטלגיקן, מתחשב רק באינטואיציות האומנותיות שלו ובקשת אהבותיו. מענג.

Eric Clapton – Reptile

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות