הסליל

מטרופולין

הליקון
4/5

זמרים: עופר מאירי, ברק גביזון, עברי לידר, רוני אלטר, דנה עדיני, אביב גפן, ארקדי דוכין, מיכאל פרוסט,

 

מטרופולין של עופר מאירי מכניסה לספירות אווירה הזויות, לא ממש מסגרת של סיפורים אלא שירים של הלכי נפש, זעקות ולחישות והגיגי נואשות, דראמה ומלודרמה.

שיר ראשון ושיר אחרון מתחברים. תחושות עצבות משורטטות בקווים מלודיים יפים. הטונים, הצבעים הקוליים, עושים את האלבום השני של הפרויקט – מיוחד ויפה במינו, אחיד מאוד סגנונית. התחושה הכללית –  קודרת בתוך מרחב מחיה הזוי, ובהפקה מוסיקלית שנעה בין דיווד בואי הבראשיתי לפינק פלויד.

עברי לידר שר "חוזר אלי" (מילים וללחן: עופר מאירי) בהתרגשות "אני לא זוכר דבר, האור הלבן פתאום נעלם ורדפה אותי אשמה של אדם אחר"… על משהו שחוזר אליו, כמו מתוך עולם אחר. העיבוד מטעין את השיר המלודי בדציבלים, שילוב יפה של הרמוניות ורוק. השיר מעוטר במלמולים מלוחששים, כאילו כדי להעניק משהו מתחושת ההזיה. התזמור הזכיר לי באיזשהו מקום את המוסיקה שעשו פעם לסרטי ג'יימס בונד.

רוני אלטר שרה בליווי גיטרה אקוסטית "עוטף, השקט המוכר עוטף" וגם זה מוליך לספירות השמימיות של מאירי. מלודיה והרמוניה יפות, ורוני אלטר מצליחה לשרטט תחושה הזויה, וגם כאן משורבבים צחוקים ומלמולים נוסח פינק פלוייד.

מגדירים את האלבומים של מאירי "אלבומי קונספט", כאלה עם לייטמוטיב, כלומר לא סתם אלבום של שירים, אלא  יש ביניהם חיבור כלשהו – תימאטי או מוסיקלי.  

ה"קונספט" קיים באווירה הקודרת, בתחושת הניכור שאצל מאירי מקבלת אופי מלו-קצבי יפה  נאמר בשיר "אין לי מקום בשבילי" שדנה עדיני שרה, בתערובת של רוק ומיתרים.

ב"נפילות קטנות" העיבוד קצבי, המלודרמה מסעירה – גם זה שיר על תחושה בלתי ניתנת להסבר במילים, תחושה שהיא גדולה משגרת היום. העיבוד מתבסס על צליל רוק טכנו חזק ורפטטיבי. השיר כזרם רסיסי מחשבות, שמנסה להיות מונולוג שירי הזוי. (רוני אלטר שותפה בכתיבה, גם בביצוע)

צלילי הפסנתר המלודיים בפתח "הסליל" (דנה עדיני שותפה בכתיבת המילים) בביצוע דנה עדיני ואביב גפן  הם מבוא לשיר אווירה בשילוב של קלאסיקה, אלקטרוניקה ורוק, וגם כאן המוסיקה ההזויה משמשת רקע לאיזשהו ניסיון לעסוק ברבדי הנסתר, משהו שרשום בתוך סלילי החיים שלנו. הטקסטים האלה לא ממש מחלחלים, נשארים בספירה הפילוסופית משהו, או במישור המטפורי ("קרח נמס מבפנים/ איך המים שוטפים/ חלקי שאספנו בדרך") ורק ההפקה המוסיקלית הסהרורית/הזויה מנסה להעניק להם – איזושו סיפור על סערת רגשות. 

 עם כל יפי המלודיות, אני מרגיש לפעמים מנותק מהטקסט. מרחף בין השורות. בשיר "קרח" – הפקה מקרבת את השיר לאיזורים פינק פלויידיים ברורים. גם הפתיחה של "החלל החיצון" – אפוקליפסת יקום עכשווית    בעיבוד לקלידים, אקוסטית וסינטי מזכיר את הלהקה הבריטית המהוללת.

"האמת העירומה" (מילים: רוני אלטר, עופר מאירי)  הוא ניסיון לחבר בין אמירות די סתמיות למציאות. שיר על על מפעלים ועיר של פועלים ועל שמש צהובה שצורבת את האנשים. המנגינה והעיבוד – מייצרים דרמה משכרת חושים, טכניקות שמזכירות את הנגינה לאחור של טייפים, אפקטים אלקטרוניים בקיטועים, ניסיון ליצור אווירה אפוקליפטית. הזוי ומיוחד.

ואז נכנס ארקדי דוכין לשיר "אחת, שתיים שלוש" – בשילוב יפה של הרמוניות וצליל חלילים. "פעם טעינו בדרך" שר ארקדי ועופר ממשיך ב"אני מנסה בלעדייך" – שיר על יחסים. קסם של שיר, וגם כאן את מוקסם יותר מהצליל מאשר נאחז במילים.

"החלל החיצון" שיר המושר בתחושת עצבות סעורה – מעביר את הפחד מהלא נודע, אם כי דרמה אין כאן. ושוב העיבוד גם כאן מעניק צבעים יפים ומיוחדים, הגם שהמוסיקה לא ממש מפתיעה.

"בודדים" – (מילים ולחן: עופר  מאירי. ביצוע: דניה עדיני, מיכאל פרוסט) על בדידות בתוך ניסיון לתקשר. הדואט קודר, מעביר תחושת ביאוס וריק. העיבוד מסעיר – במיוחד כניסת הסקסופון בחלק האחרון של השיר (אלי דג'יברי) שמעצים את הדרמה. גם כאן למאירי אין מסגרת נאראטיבית ברורה. הוא עוסק בתחושות.

"שדות זרים" – הקול אינו של זמר מיומן. נדמה לי שמאירי מנסה כיוצר להעביר את התחושה – על אדם חיוור שנלחם באמצע הסופה,  אבל נכנע ועל תקוות שנופלות בין סלעים ועל הסוף הלא נמנע. פסנתר מינורי נוגה, קול אפרורי שמעביר את תחושת הדאון – העוברת לאורך האלבום, מה שמחזיר לשיר הפותח – "אל תלכי"

עופר מאירי מודאג מהסוף – מה יהיה איתו ואיך הכל יגמר. יש שאלות, אין תשובות. ו"רק שלא אפול ברחוב עייף מול כולם" ולפעמים – זה מוזר שאנחנו "מציירים קווים בין נקודות קטנות למספרים", שהרי יש בזה משהו בטוח.

מאירי נוגע בחרדות, מנסה דרכים לפענח חידותיו. השיר היפה הזה מגיע בפופ הרמוני, מנגינה ועיבוד שמתחילים שקט ומטפסים לזעקה, משהו שמזכיר מבנה מוסיקלי פינק פלויידי, העיבוד מכניס מימדים הזויים משהו, השירה הופכת דרמטית מאוד. סקסופוון (אלי דג'יברי) מוסיף מימד, פסנתר שמסיים עם דגימה מהפרלוד של באך.

כמו באלבום הבכורה – המוסיקה של מטרופולין משדרת ניכור דווקא באמצעים הרמוניים ומלודיים.   התזמור והקצב מספרים סיפור לא פחות מהטקסטים המינימליסטים,  שמנסים לגעת במצבים של ניכור, בדידות, כהות רגשית, בלבול ומבוכה. זה פרויקט יפהפה, מרגש, שממשיך להיות יחיד במינו במוסיקה המקומית.  

 

 

Metropolin Haslil

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. קניתי את הדיסק, האזנתי לו כבר עשרות פעמים. דיסק מעולה, לדעתי ההופעות יהיו פיצוץ… צריך להתרגל עליו
    לא מזכיר לי בכלל פינק פלוייד, מוזיקה ייחודית מטריפה
    מאוד אינדיבדואלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות