שיחת הפסטיבל. כריס פוטר הוא ללא ספק – אחד מנגני הסקסופון טנור החשובים-מפתיעים-מבריקים בסצנת הג'אז העכשווית. העובדה שההרכב יוצא הדופן שהוא מוביל אינו כולל בס אינה מקרית. היא נובעת מהחיפוש אחרי צבע ייחודי. החופש שפוטר לקח לעצמו מוביל אותו לכיוונים מאוד מנוגדים, מפאנקי, דרך פופ, מסטנדרט של בילי סטרייהורן לגרוב אפריקני, ויש לו מתופף נייית סמית, מתופף ענק, שבסולו אחד יכול לגנוב לפוטר את ההצגה, אלא שמפוטר קשה לגנוב משהו. ככל שמקשיבים יותר לצלילים שלו, כך גם המוסיקה נפתחת בפניך. מקשיבים לאנדרגראונד שלו, ומתחילים להבין לאיזה כיוון הולך כיום הג'אז.
מישהו כנראה נסחף קמעה כשכתב כי כריס פוטר הוא "הקולטריין החדש", אבל זה לא מופרז פרא. פוטר הוא מסוג הנגנים שסוללים מסלולי סגנון חדשים, מה שנקרא בלעז "אינובייטינג". לא ג'אז סטנדרט, לא משהו שמתחנף, זה כיוון חדש של ג'אז פאנקי, לקטעים יש אמנם מנגינות, אבל הקונטקסט המוסיקלי הוא שילוב מאוד מיוחד בין מנגינה לאלתור.
אמרנו כבר שאין בס? אז – חסרונו ממש לא מורגש. קרייג טאוברן בפנדר רודס משלים את החסר, הוא מנגן את ה"בס ליין" בידו השמאלית, והנה עוד אחד שהופך את האנדרגראונד של פוטר לאטרקציה.
