הסליחה ואני, ההופעה

אפרת גוש

מועדון זאפה ת"א
4/5

היא פתחה בשבעה שירים מהחדש (כ"קופסה ביום", קרב איגרוף", "לא שלי") לפני שחזרה ל"תמיד כשאתה בא" מהקודם. להרכב הריתם סקשן התווספו קרן יער וצ'לו, שבהחלט משדרגים – כאשר הסאונדמן מתחשב בהם. זה הלך והשתפר במהלך הערב. התערובת הזו של רוק בלתי מתפשר ואלמנטים אקוסטיים-קלאסיים הולמת את הקונטקסט המוסיקלי שלה.

 

שמלת מיני ירוקה, חיוכים של ילדה שמסתירה סוד, אפרת גוש משכנעת כי דיסק ומופע הם שני עולמות שונים. לפעמים נסחפת מדי, תזזיתית מדי, כשדברי הקישור יוצאים לה הזויים, אם לא מיותרים (איזה סיפור על כך היא ננעלה בשירותים של הספרית שלה ביום ההופעה), אבל אם נוריד את כל ה"ילדותיות" הזו שבה, מקבלים אולי לראשונה על במה עברית זמרת קברט יחידה במינה. מבחינה זו, גוש בהחלט צודקת: לא די להקשיב לדיסקים. הבמה היא  מגרש אחר.

שירים: הכול מתחיל ומסתיים בצורך הנואש והמוכר באהבה.  אפרת גוש מנסה להכניס אותנו לנבכי האובססיה. היא תיאטרלית, יש לה קשת של טונים להביע מצבי רוח: הטון העגמומי-שברירי מתחלף לדרמטי וטעון, והשינוי הטונאלי נשמע תרשים סייסמוגרפי  שמעביר את עוצמת הכאב – כעס, צער, חולשה.

השירים מכניסים ליער רגשות סבוך בעניינים שבינה ובינו. משהו כמו: כמה אני רוצה-לא-רוצה באהבה, או אני-יודעת-לא-יודעת מה אני רוצה מעצמי באהבה. גוש מסתובבת סביב הציר הזה של יחסים כדי להביע סחף רגשי, כעסים, תחושות קנאה ונקמנות.

מנסה להיחלץ מהיער הקודר ולרכך את העגמומיות באמצעים שונים מפלרטוטים עם הנגנים שלה (על הגיטריסט – "הוא כל כך יפה שאני לא מפסיקה לההסתכל עליו") ועד חיקויים  של לואי ארמסטרונג וסתם שטויות (איך עושים קול של קפיץ). יענו – צחוקים.

אבל הריכוכים האמיתיים אינם בקלילות המאולצת-חנפנית הזו, אלא בשירים עצמם: "לראות את האור" הוא חריג שמעניק אוויר חדש לערב. מחליפה צבע, ביצוע מבפנים, אבל לא דרמטי, וכמה יפה לשמוע אותה בתולית-שברירית, "ביורקית" כזו.

 ויגיע גם "מועדון ריקודים" מהקודם שלה – ממש בסיום, וגוש תקים את הקהל מהשולחנות, ותרד די במפתיע לרקוד, ויש מסיבה! שחקנית מיוחדת בשירים שלה, מנסה להתקרב הכי קרוב לתחושות שלה, אבל רואה את הקהל ומרגישה בתיאטרון. זמרת קברטים ירוקה נפלאה.

 

שירים: קור אחרון, מה שקרה, קופסה ביום, קרב איגרוף, לא שרע לי, כמו שזה היה, הסליחה ואני, תמיד כשאתה בא, שעתיים אחרי, איך אתה יכול, לראות את האור, טוב לבד, אני רוצה, מועדון ריקודים.


בקורת על האלבום

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. היי עיתונאי קטן שלי… אתה לא בקטגוריה הזאת… אחלה ביקורת. מזל שיש אינטרנט, ואתר כמו זה.
    קוראת אותך עוד מ"מעריב לנוער"
    סיגלית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות