4 באפריל 2004 מנצ’סטר. איש בז’קט כחול עולה לבמה ופותח ב"פירסט אופ די גאנג טו דיי". כמובן, מעריצי הסמיתס הגיעו לקאמבאק. לא בטוח שבסוף הערב הם קיבלו את מלוא התמורה. למעשה הם קיבלו מבחר מכמה אלבומים. בעיקר הם קיבלו את סטיבן פטריק מוריסיי, 49, (הוא מתלוצץ לפני הקהל לרגל יום הולדתו שחל באותו יום: "אני לא יכול להאמין שאני בן 29") איש הרוק האלטרנטיבי, מר מלנכוליה, איש הליריקה התיאטרלית, שעוסק בחרדות בעניינים שבינו ובינה, בניכור חברתי, מופיע כשמאחוריו אותיות ענק של השם מוריסיי. מוריסיי המבוגר לא איבד דבר מקסמו.
19 שירים ותוספות (בונוסים) מהופעות אחרות במנצ’סטר, מפסטיבל Move. יגיעו שירים כמו "הרדרסר און פייר", "כול יום כמו יום א’", "סלחתי לישו", "ג’ק המרטש", "אני יודע שזה יקרה באחד הימים" וביצוע מרגש במיוחד לשיר שמסיים את הקונצרט – "שינו אור שלעולם אינו מתגלה". הכול כאן מתחבר: הקהל, הזמר, הצילום. ככלל, מוריסיי כיום פחות אנרגתי, פחות רוקנרליסטי, אבל בסך הכול, זה מוריסיי של שנות האלפיים שנכנס לסלון בזוויות צילום משובחות, בסאונד שאפשר לקבל רק בפורמט הזה. וזה באמת לא מוריסיי בן 29.
תגובה אחת
ישנו אור שלעולם לא כבה