אם היו מפנים בזאפה בשישי אחה"צ מקומות ישיבה על הרצפה, היו מוכרים בקלות כל בלטה. לקראת כניסת השבת, נחמה גירלז חוגגות עוד ניצחון של הרכב קאלט שעשה דרכו מהשוליים של לבונטין למרכז הקונצנזוס המשפחתי הנהנתן של זאפה.
לא שיש כאן בעיה: הן הרוויחו את זה ביושר, אחרי שחרשו את הארץ 3 שנים. שלוש עלמות שמתיישבות לפלרטט בשירה, בנונשלנטיות מחויכת, בהנאה גלויה, בכייפיות לא מוסתרת. לא תמיד מצאתי עצמי מקשיב למילים, אולי מפני שהן עסוקות מדי ב"איך" המוסיקלי ופחות בתכנים של השירים. לעיתים אף נוצר רושם שהשירים נוצרו כמו מתוך רצון להשתעשע בשילובי קולות. יכול להיות שזה רושם מוטעה.
מה שבטוח: דנה עדיני, קרולינה, יעל דקלבאום התחברו נדמה לי מאיזשהו רצון לעשות פרי סטייל בדרכן שלהן – שנעה מהנאיבי להומוריסטי ומחברת גוסלפס, רגאיי וגם Folk. לפעמים זו אפילו וירטואוזיות לשמה – בשילובים ובהרמוניות, באקפלה. הן שרות חצי עברית, חצי אנגלית: "לא קיימת בי בושה לחשוף את עצמי/ עירומה צלולה כמו ביום היוולדי/ מתפללת לימים טובים כמו היום בו/ לא קיימת בי בושה לחשוף את עצמי/ מחד מעכב אותי להיות מי שאני/ אם אצליח לא לברוח/ להישאר חופשי. וזה מה שמיוחד בהבנות נחמה – שהן עושות בדיוק מה בראש שלהן. לוקחות את החופש ללכת בדרכן, לשיר בעברית וגם באנגלית, לאלתר, להחליף סגנונות, לשלב קולות בעיבוד כזה או אחר.
אבל מה: בתוך החופש הזה קיים דיוק של מילימטרים, מתוזמנות עד הפסיק. הדיוק הזה קיים בצורה נפלאה ב – So Far" להיות", שילוב יפהפה בין היגד לשירה שנוגע בשאלות קיום מהותיות כמו קבלת אהבה בלי תנאי, מה שמחזיר אותנו למוטו החופש המוסיקלי של הבנות.
החופש בין עברית ואנגלית – הוא שמייצר את הכימיה המופלאה בין השלוש שהן לא בדיוק יוצרות קונבנציונאליות של שלאגרים – אלא מתמקדות בעיבוד, בניואנסים קוליים, במקצבים מגוונים. ועוד דבר: הקשר המיוחד, החם, המוזר, המצחיק שנוצר ביניהן. זה קשר בלעדי. מבחינה זו, לבנות נחמה יש מופע שאומר – אי אפשר להסתפק בהקשבה לדיסק.
הבנות נחמה ראיון
