משחק העונה בפופ המקומי של אותה שנה. כולם היו בעד אותה הקבוצה. קונצנזוס. משחק מכור. יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי דיין, מייקל בנסון, אבנר חודורוב נכנסים לאמפי מחזיקים יד ביד, כמו אלופת אירופה שעולה למגרש. יובל שר: "לא מוצא עכשיו את האור, מחפש אותו בנרות", ו"ונדמה שזה קרוב, משהו קטן וטוב". לא יודע מה זה קטן וטוב אצל בנאי. התקליטור הוא גדול וטוב. דה-בסט-אופ משינה, וכמו שרק משינה יכולה.
סאונד: את האקוסטית של יובל שומעים הרבה יותר טוב בדולבי דיגיטאל מאשר בקיסריה, בטח את החשמלית של שלומי ברכה. הביצועים: הקלילות הנסבלת. הרי זה כמו לנהוג במכונית הישנה והטובה כשהיא משומנת ומצוחצחת היטב.
הקהל בא לחגוג, הגם שהטקסטים לא משדרים תמיד שמחה. "משהו בחיי הולך להשתנות" שר יובל ב"להתראות נעורים, שלום אהבה". שיר מר-אירוני. משהו השתנה אז בחייהם, אחרי האסון בערד. אולי היה זה הלם קרב. משהו חייב להשתנות אחרי אסון כזה. הקהל שר את זה כאילו זהו עוד שיר בשירון של משינה. הבמאי והעורך עדי בנימינוב עשה עבודה מצויינת. המצלמות נעות עם משינה, עם המוסיקה. הקלוזאפים נמצאים על הסולואים, פחות על הקהל. זורם איתם. זוהי משינה משומשת במצב טוב מאוד, מנוע מחודש שמופעל באוקטן גבוה. באה לעבודה ממקצוענות, נותנת ללהיטים לדבר. והכול במינונים המדויקים. חודורוב כרגיל שולף סקסופון לריקוד מעגלי עם יובל. גם האקורדיון יצטרף להתרפקות.
נוסטלגיה? יש הרגשה שהלהיטים האלה מעולם לא נטשו אותנו. שהכוכבים בשמי הפופ המקומי נדלקו מחדש. בקצבים, בהרמוניות, בחיבור בין מנגינה, בטקסט ובעיבוד. קלאסיקה מקומית. שיאים: "ברחובות שלנו", "אחכה לך בשדות", ,נגעה בשמיים", "שלח לי מלאך" "למה לי פוליטיקה עכשיו". מה חבל שאת "אהובתי" הוציאו מההופעה המצולמת. התקליטור מאפשר תוספות: הלהקה במכונית בדרך לקיסריה. מאחורי הקלעים לפני ההופעה. דיאלוג משועשע על רקע קליפ. אלבום תמונות. קוריוזים. לא משהו שבשבילו קונים את ה-DVD. נהניתם ממשינה קיסריה 2003? הדי.ווי.די יחזיר אתכם לשם. בסאונד (מעולה), בתאורה, באווירה. כמעט הכול.
