נגנים: נדב ביטון – פסנתר, שמוליק דניאל – גיטרות, כלי הקשה.

שירים: אפילו, געגועים לדמיון, עיתים, עיניה, יש לי חלום, הכל עד לכאן, נשמתי, אלוף בשחור, קרוב אליך, געגוע, גולו, מורה לחיים, כשאת עצובה, ניצחת איתי הכל, יגדל אלוקים חי.

רוב השירים – כבר שירה בציבור. "ניצחת איתי הכול" שר עמיר בניון בסוף הערב (דוגמית למטה), ויוצא כרגיל מנצח גדול. אנחנו בפסטיבל הפסנתר מארח. הכיפה הגדולה שמעטרת ראשו, החיוך ששורה על פניו – לעומת ערבים שאני זוכר אצלו הרבה עצב בעיניים.
נדב ביטון בפסנתר נותן לו את מה שהוא צריך, חש אותו, יש ביניהם יותר מכימיה של נגן מלווה זמר. ליווי חם, אנרגתי, עם המון ג'סטות. אבל דווקא האותנטיות של בניון כמוסיקאי וכמבצע דורשת שילובים אקוסטיים שמתאימים לקול המסתלסל הנפלא הזה ששר מעומק הנשמה... לא הייתי מתנגד לעוד, למשל, מה עם כינור?

מתעמת עם עצמו. חשבון נפש קשה. הלחן, הסלסול, שירת הנשמה, עושים את השיר הזה לקינה רגשית של אדם שממעיט בערכו, ומרגיש "סתם מנופח בלי שום ערך". טון קולו מבהיר כי מדובר במצוקת אמת, וכשבניון שר, גם טקסט ספונטני של זרם מחשבות יוצא לו אמיתי.

שירי האהבה שלו אותנטיים. לא החינטרושים ששומעים בז'אנר הים-תיכוני. כשבניון שר "יש לי חלום" ו"ניצחת איתי הכול", אני מאמין למילים. אלה טונים מסולסלים שיוצאים לו מהמקום הכי עמוק בגוף. אצלו כול שיר זה תפילה שנוגעת בנבכי הנפש. באופן שבניון שר, גם טקסט קיטש יהפוך שיר נשמה. והשיר הזה, "ניצחת איתי הכול", רחוק מלהיות קיטש. הטונים של בניון מגיעים ממקומות ששייכים רק לו.

הוא מסלסל בקולו גבוה עשיר, מלא עוצמה של כאב וערגה. בניון הוא אולי מזמרי הנשמה הכי אותנטיים שצמחו כאן בז'אנר המוסיקה הימתיכונית. מהיחידים שהצליח להראות שמוסיקה מזרחית, זה לא רק צלילי חאפלה, טקסט מופרך ושמח בכפיים או החנפה המייד .יתבניון שר על חוויות, ומתלבט בשאלות קיומיות, מסלסל קולו אל פסגות הרגש. מה עוד אפשר להגיד.