יש לה שפע הבעות פנים, חיוך שקולט כל נגן על הבמה, סווינג בנשמה וטווח טונים שמאפשר לה לקחת כל סטנדרט למקומות ששייכים אך ורק לה. אילו מישל ווקר היתה נולדת לפני חמישים שנה, יתכן מאוד שהיא הייתה ממוקמת כיום גבוה בפנתיאון של הג'אז לצד שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ננסי וילסון, בטי קרטר.
ווקר הביאה איתה מניו-יורק פסנתרנית אמריקנית ליגה ראשונה – דניאלה שכטר שהובילה הרכב מהמבחר המקומי – עמית פרידמן המצוין בסקסופון, מיקי ורשאי – קונטרבס, שי זלמן – תופים.
מה שמיוחד בזמרת הזו שלמרות שהיא מטפלת בחומרים מוכרים (סטנדר'טס, שירים מספר השירים האמריקאי) היא מביאה איזשהו טאץ' שלא שמענו אצל זמרות אחרות, משאירה אותך מסוקרן לקראת האימפרוביזציה הבאה. ווקר מסוגלת בלי בעיה לשנות מצבי רוח, להפתיע בעיבוד מיוחד, לעבור בקלילות ממקצב למקצב. מוסיקלית להחריד.
היא פתחה ב"נייטשר בוי" (דוגמית למטה) המוכר מנט קינג קול. בדיסק ששמעתי ,Slow Down מישל עשתה מזה בלדת פסנתר בטון רך ומתגעגע. בהרמוניה מושלמת. הפעם היא העדיפה ללכת על גרסת אפביט, סווינג חם עד לוהט, וזה נשמע עולם אחר, כשהיא מנצלת את ההרכב עד הסוף.
השליטה שלה בקול היא תכונה של זמרות ג'אז גדולות באמת. הפיסוק המושלם, הדיוק ב"פרייזינג" והטווחים הם משהו שאי אפשר ללמוד. במיוחד הטון העמוק, הסקסי הזה. בטוח שזה קשור לא רק לכישרון. זה משהו גנטי.
ווקר לקחה לחלקת הג'אז שלה לא רק את דיזי גילספי וצ'ארלי פרקר, גם שירי פופ מובחרים. היא עשתה גרסה נדירה ל"שביר" של סטינג בעיבוד עם טאץ' לטיני, והיא שרה את "50 דרכים לעזוב את אהובך" של פול סיימון בקאבר שהעניק לשיר הזה לחיים חדשים. אפילו את "עלי שלכת", הבלדה הכי שחוקה בג'אז, היא עשתה בטעם רומנטי אקזוטי מיוחד עם פתיח בצרפתית, משהו שיגרום לאוהבי המיינסטרים ג'אז לרוץ אחרי ההופעה לחפש את הדיסקים שלה.
