אם יש מי שיכול לרשום פטנט על הז'אנר הים-תיכוני-מזרחי מקומי – זה אביהו מדינה. היו לי הרבה פגישות איתו בשנות השבעים, גם על רקע טענת הקיפוח ההסטורית. האחים ראובני נדמה לי עשו לי לראשונה הכרה עם המוסיקה שלו בחנות שלהם בשכונה. מדינה הטביע את חותמו על הזמר המקומי. זה לא רק הלחנים, זה הקשר למקורות, זה גם יצירת מודל עיבוד שעטנזי בין מוסיקה מזרחית לפופ מערבי.

והנה – אפשרות לקבל בדיסק כפול  את תמצית מפעלו האומנותי. אביהו מדינה בחר לכנס את השירים "השקטים" בדיסק אחד. "השמחים" – בדיסק שני. לא "הרועשים" שזה ההיפך מ"שקטים" – אלא בחר ב"השמחים".  בואו נגיד שאני לא נופל מהחלוקה הזו. גם המושגים האלה "שקטים", "שמחים", כאילו ששקטים הם "עצובים".

"אל תשליכני" ("אל תשליכני לעת זקנה/ככלות כוחי אל תעזבני") הוא לא שיר "שקט". הוא שיר דרמטי, נוגה, טעון מאוד, מהשירים החזקים שהלחין מדינה עפ"י תהילים ע"א. "כואב ושר לך" – בקצב מיד טמפו – גם הוא לא בדיוק נכנס תחת קטגוריה של "שקטים", והוא מהשירים היפים באוסף.

אבל בואו נעזוב סמנטיקה. 36 השירים שמדינה כינס כאן בביצועיו הם מסכת מקורית של יוצר שהמוסיקה שלו בתוך עמה יושבת, מתוכו יונקת, גם מהשפעות הסביבה – "רעיה" ללחן יווני של קלדרס אפוסטולוס, ושהשפעתה על יוצרים וזמרים לא תסולא בפז. עם זאת, חייבים להודות – מדינה הוא לא מה שנקרא "שלאגריסט" אולטימטיבי. מצד שני – שירים כ"הפרח בגני" כאן בעיטור פלמנקו, "אל תשליכני", תפילת "אליך אלהי ","לשיר בקול ערב" שהוא שיר שמחה ענק בעיבוד שקיים בגרסה הנכללת כאן הם קלאסיקות מקומיות, וכמובן – "כבר עברו השנים".

כינור קנון ובוזקי חוברים בדיסק הזה, גיטרות חשמליות וצליל תזמורת מיתר. מדינה אינו מייצג את  הקלישאה הזו של "זמר מזרחי" שרבים מנסים לנופף בו בטענת קיפוח. הוא קודם כל יוצר עצמאי בשטח, אותנטי, משתדל להימנע מטקסטים מופרכים, וכשהוא שר על יחסים ב"בין הטוב והרע" הוא שר לה: "אז מתי כבר תבחיני/ בין הטוב והרע ותביני/ אני לא אלהים לא אינני/ אני רק  בן אדם אוהב הנני".

מדינה כתב המון שירים לזמרים. כאן הוא "מחזיר" לעצמו שירים של שימי תבורי ואורי שבח וזוהר עליו השלום. נכון שאומרים כי המלחין הוא הפרשן הטוב ביותר של שיריו. במקרה של מדינה, לא תמיד. יש מבצעים טובים ממנו.  אבל יש גם לו רגעי התעלות כמו בשיר המסיים את אוסף ה"שקטים" "אין לי מנוח" – שיר אהבה של אב לבתו. בתחום העיבוד – אהבתי את גרסת המחבר ל"הפרח בגני".

המוסיקה של מדינה היא ההיתוך של צלילים עליהם צמח בכרם התימנים. יש בה משהו עדני, ספרדי, יווני, תימני ואפילו חסידי. הוא ללא ספק ממציאי ז'אנר השעטנז הזה, שמורכב מכמה דיאלקטים שהתנקזו לאזורנו הים-תיכוני, והשפעתו ניכרת כמעט בכל מה שנעשה כאן בתחום הזמר המכונה "מזרחי". תקשיבו לחיבור של  צעד תימני, צליל יווני ויה בה-בה-בה חסידי ב"יום שישי" ("השמחים")

מדינה יצר מוסיקה ששייכת לו, אבל גם עממית מאוד – מוסיקה שמערבבת לא  פעם הקודש של הפיוט והחול של המסחריות. מצד שני, את הסלסול שלו מדינה לא ייבא מפיראוס ולא משומקום אחר במערב. הוא הביא אותו מבית הכנסת. זו ה"מזרחיות" האמיתית. הגיטרות החשמליות באו אחר-כך. גם צליל סקסופון ג'אזי נכנס. המעבר שלו לבידור מזכיר למעשה את מה שקרה בארה"ב. גם שם הספיריצ'ואל הפך לסול מיוסיק של שאו, מה שאומר שגם בתפילה הדתית האישית וגם בחאפלה הקצבית אלהים ניצב לצידך, ומדינה נשאר קרוב אצל עצמו, אצל מורשתו, אצל הבורא.

"שקטים" או "שמחים" – המקבץ הזה שאינו אחיד ברמת שיריו (בין ה"שקטים" ו"השמחים" יש גם "חלשים") – הוא הכי אביהו מדינה שאפשר לקבל, יוצר ומוסיקה שהצליחו לחולל כאן מהפכה אמיתית.