בטי מתבכיינת על זה שהיא מחרבת יחסים. הנשק שלה דרוך ומכוון כלפיו, אבל כלום לא יוצא מזה, רק רוח. והיא מזילה דמעה. הוא סופג ממנה, ליבה נקרע. ולמה היא עושה לו את זה. היא הרי אוהבת.
ניסיתי להשתתף בצער הוידוי של בטי. לא בטוח שחשבון הנפש הזה שהיא עושה עם עצמה ביחס למערכות היחסים שלה צריך לעניין מישהו ("הפה שלי גדול מדי"…) , הגם שהטון משדר צער אמיתי שמתחבר עם מנגינה מהסוג שבדרך כלל אנחנו מקבלים אצל סינגר-סונגרייטריות מהשורה הראשונה, שיר פסנתר נוגה. ז'אנר הפולק-רוק האישי. פרט לוידוי הטרחני משהו, יש לבטי שיר יפה.