צדי צרפתי – ניהול אומנותי ועריכה, עופר קניספל – קטעי קישור, אריק רודיך – ניהול מוסיקלי, עמי רייס – קלידים,  חים רומנו – גיטרות, אללו אלייב – דויירה, צביקה אלייב – קלרניט, כלי הקשה, אריאל אלייב – אקורדיון, אמין אלייב – הקשה.

"בת כמה היא?" תמהה  מישהי מאחורי.  לא להאמין,  אבל זו ירדנה  ארזי בגודל טבעי, על יופייה הלא נודע,  ובלי גרם מיותר.  לבושה סולידי, שני חלקים, אפור שחור, ועל השיר הראשון "יש ונדמה",  התחושה היא שמקבלים אותה בגרסת 2003 דרמטית ומאופקת ואיכותית מבעבר.

אלא שבהמשך, לפחות מההיבט האומנותי הכולל, ארזי חזרה למימדים מוכרים.  הערב אינו מבשר על שינויים שאומרים משהו על קאמבק אולטימטיבי. ההפתעה היא בעצם המופע שנועד  לפתוח קופות. לא להימכר לועדי עובדים.

 מה יום מיומיים?   למה לא ראינו אותה ב-1990 או 1998 והיום כן?   לא יודע. ואולי זה הטרנד הנוסטלגי במועדוני הבילוי והזמר? ואולי , אם לא עכשיו אימתי? מכל מקום, זוהי ללא ספק העזה ראויה לשבח.

 שירים שמנסים להיות אתניים, קטעי קישור שמנסים להצחיק.  מצעד פזמונים  שמנסה להקיף כמה-שיותר. מ"שהשמש תעבור עלי", "חפץ חיים" ועד "מה נתת לי" "עגילי דמאר". והי מנסה אוטוביוגרפיה שדופה וכפויה על הערב שמתקשה לעורר בלוטות הנוסטלגיה (איך התקבלה ללהקת הנח"ל, ימי הקדם אירוויזיונים). והיא פונה למישהו עלום בקהל ששמו "מנחם" ומשוחחת איתו כאילו עם איזשהו מדיום.  לא הכי הבנתי מה זה.

ארזי מעלה לבמה את  משפחת אלייב , הסבא, הילד המוכשר והדודים  הוירטואוזים. אתניות עכשווית? מוסיקת העולם? מה: רבעי הטונים באקורדיונו של אריאל אלייב הם אטרקציה, גם להט ההקשה הסוערת והלהטוטים של אלו, ראש השבט בתוף הדויירה. אבל נראה כאילו המשפחה הבוכרית הזו ששורשי המוסיקה שלה נעוצים באוזבקיסטאן הובאה לבמה בין השאר גם כגימיק אתני. ג'סטות העמדה  של החבורה אינן מסתירות את זה.  הן מלאכותיות. האלייבים מקבלים במה מוגזמת כולל קטע  של האב אלו דויירה שצועק-מספר-מתופף  איזשהו סיפור אישי. גם ההצבה של הילד צביקה לנגינה בקלרניט במקומות שונים על הבמה נראית מאולצת. 

ירדנה משתפת פעולה במשחק האתני-צועני, במקום ללכת סוף-סוף על הפקה פונקציונאלית בלי לפזול לקיטש  של פולקלור אתני צועני.  לעומת זאת הסולואים של חיים רומנו בחשמלית הם תוספת אפקטיבית לתזמור של השירים.

ירדנה מנסה מעין תוכנית "חיים שכאלה" קלילה באמצעות השירים. סיפורי הקדם-אירוויזיונים יבואו.  "שירו שיר אמן", "מוסיקה נשארת", "בן אדם".  גם "שוקולד מנטה מסטיק" בוא תבוא. זה בא על חשבון ערב ממוקד ויותר איכותי.  הייתה לי הרגשה שירדנה מסוגלת להגיע לערב איכותי יותר, גם בלי לשוטט בין  תחנות הקריירה שלה   הנוכחות הבימתית שלה מרשימה, קולה השתפר. אבל אם כבר ללכת בגדול, אז לעשות את זה פשוט יותר, נקי יותר, בלי להעמיס "בידור" בכוח, בלי להפוך את הביוגרפיה לעניין. העניין צריך להיות במבחר סלקטיבי, ביכולת לחדש לא רק ברפטואר (אין לה שום חדש) אלא באוריינטציה האומנותית. בפרשנות העכשווית. לזה עדיין ירדנה  לא הגיעה.