פער הדורות עולה על לבמה ונסגר בלי בעיה. אין כמו השירים של "החלונות הגבוהים" לצמצם פערים של שלושים וארבעים שנה. הוא קורא לה "אגדה" ושותה בצמא את סיפורי הסקס-סמים-סיקסטיז שלה היא קורנת לפגוש בחור נחמד שיכול היה להיות הבן שלה שהסכים לשיר איתה "החלונות הגבוהים".

המפגש קרה אצל המורה המשותפת לפיתוח קול. "מי זה?" היא שאלה וביקשה הכרה. מכאן לכאן, מפה לשם נולד ערב. מה לו ולה? מה לה ולו? לא ממש קיבלתי תשובות. זה נחמד וזה נעים שירת גוז'י את גלעד. השירים הם הכוכבים. כבר מגיעים ממרומי חלונות הגבוהים של פנתיאון הזמר העברי.

על השאלה היא למה צריכים גרסאות כיסוי עכשוויות ללהיטים הישנים והטובים של "החלונות הגבוהים" לא ממש קיבלנו תשובות מלהיבות, לא מבחינת השילובים הקוליים, לא מבחינת העיבודים אז בוא נגיד: העובדה ששג'וזי כץ הייתה שם היא תירוץ סביר. ואולי יותר מזה משום שגלעד שגב לא היה שם ומשתוקק כיום לחזור יחד עם ג'וזי לשם. ובאיזה דף יחסי ציבור כתבו – שסיבה נוספת היא "60 שנה למדינה" סיבות לא חסר.

בסך הכל יש כאן דואט חם לשירה בצוותא שעונה כנראה על צורך עכשווי לחזור לשירים של הלהקה שהשאירה נכסי צאן ברזל.  קשה להחליף זמרים כמו אריק איינשטיין ושמוליק קראוס. קולו של שגב נעים. בחור צנוע, אנטי סטאר גוד לוקינג. מראה הדוגמן המודרני הלא מיופייף. ז'אנר הסופט פופ. טון נוגה עד ענוג-מלנכולי-רומנטי שלא שכח להכניס את להיטו הגדול "עכשיו טוב" ואף תרם לג'וזי שרי חדש ("אני סולחת") . ג'וזי היא ג'וזי. תמיד הייתה זמרת שלא התפארה במנעד קולי מרשים. אבל עם טונות החן שלה והנוכחות החזקה, המרצת והרעננה (כן, כן בגילה) אפשר לקבל אותה למדור הקאמבקים בנוסח הכל עובר חביבי. .

איך ג'וזי שרה: אותם אזכור לעולם – לילה ויום ולילה. אז אולי הזיכרון הוא התירוץ. נישאים על משבי נוסטלגיה הערים.

נגנים: אלון פרידמן – עיבוד, קלידים, עדי הר צבי – גיטרה בס, איתמר מאירי – גיטרות, אביב כהן – תופים, רונית קלמנוביץ – ליווי

שירים: כל השבוע לך, יחזקאל, ילדה קטנה, אני סולחת, עכשיו טוב, אז מה, אהבה ראשונה, האהבה נשארת, אינך יכולה, התשמע קולי, הורוסקופ, מה איתי, הבובה זהבה, מותק שלי, אצלי הכל בסדר, שוב.