סוג של ורוד

תמר גלעדי

עננה, הד-ארצי
3/5

אני קורא את הטקסטים שלאה איני כתבה לתמר גלעדי, תחילה בלי להקשיב למוסיקה. זו אחת הדרכים לברר בהמשך את תרומת הלחן, הביצוע הקולי והעיבוד למילים. ובמילים פשוטות: האם המוסיקה עוזרת לרעיון/סיפור להגיע.
"אז מה" הוא שיר על יחסים מזוויתה של אישה – בפערים שנוצרו בינה-בינו ישנה מציאות שלמה. לא חייבים להשלים איתה. תמר גלעדי נתנה לזה פרשנות רוק בעיבוד הפאנקיי של חמי רודנר, שלא ממש עזרה לשיר להגיע וחלחל.
לעומת זאת, הטון הנמוך והמלנכולי משהו של גלעדי מצליח יותר עם "לאן את הולכת מפה" – על הצורך להגיע להחלטות כדי לצמוח. זה גם טקסט שחי בשלום עם המוסיקה שנכתבה לו. "לאן את הולכת מפה", שרה תמר גלעדי שיר שעוסק למעשה בבריחה. ואיך בורחים? מי שיכול לקחת אותה אחריו זה הצער, גם השיר הזה שהיא שרה.
הטקסט כתוב טוב, האירוניה מבצבצת, ותמר גלעדי מבצעת את זה הכי נכון, אינה משתפכת בשירתה, לא רצה לפני השיר, אלא כאילו מדווחת בלי דרמטיזציה על מצב נפשי שיכול היה לקחת בקלות אל המלודרמה. השירה שלה אינה מתחנפת, בטח לא מתבכיינת.
גם "אל תבקש סליחה" – מצליח להעביר את הסיפור – על תוצאות הנתק והמשבר בינה ובינו מעומק סערת רגשותיה – בלחן ובמקצב מידטמפו שמדייקים עם השיר של איני. הגעגועים למקומות – סיכה שקנה לה ב"תחנה גשומה של אגד" וגם "הצער שלו שבא עם זר פרגים שחור" ו"האהבה היא תינוק מיילל/ ורק בין ידיך ישקוט הוא".
שרה את זה בעיבוד פולק רוק אקוסטי חשמלי של חמי רודנר כמו מוסרת אינפורמציה על תחושותיה.
לא תמיד הייתה לי תחושה שגלעדי מחוברת לטקסטים של איני. הסיפור ב"אל תשכחי" (שיר על מיני פגישות) עבר לידי. גלעדי מרפרפת מעל הטקסט.

"זה לא בשמיים" – היא זוכרת הכל, אבל בוחרת מה לשכוח, חותרת למקום שיכיל אותה בנוח. לוקחת מה שיש, צריכה לדעת לקבל. אבל לא מדי, לא בקומץ, רגע פחד, רגע אומץ. רוק חייכני, עיבוד משובב נפש, אבל בדרך אל מחוזות הלב גם כאן גלעדי הלכה לאיבוד.
"כך הוא אומר" – שיר מהזווית של הגבר – שבוחן דברים על רקע הפגיעות והצער שלה. פופ מידטמפו, מושר בחיוך תמוה. מה שמח כאן? אם כבר שמח, הייתי כבר עושה מזה עיבוד רגאיי.
"כלת הבדידות" – קצב סמבה ואינטרפרטציה קלילה שלא עושים חסד עם המילים. 
"ביאטריס" – על ביאטריס שבודה את עצמה. ולך תדע כמה אמת יש בשקרים שלה. שנסון. עיבוד קברטי אפקטיבי (ואלסי) וטון שירה שמעניק עומק לטקסט. ב"ביאטריס" מקבלים מימד קצת שונה מהאווירה המעט מונוטונית שעוברת מהביצועים של גלעדי. כנ"ל – "שיר אצולת עניים" – על זכרונות מיחסים בינו-בינה ששזורים זה בזה כחוטים. הקצב האיטי, הטון המהורהר-מתגעגע – מקרבים את חווית המשוררת.

לא פשוט להלחין ולבצע 12 שירים של לאה איני. הניסיון ליצור מגע עם שיריה הוליד מומנטים מיוחדים בדיסק, אחדים מצליחים לגעת, אחרים – מוטב אם נשארו על הדף. בסך הכל,  ארבעה שירים טובים אינם מספיקים. אני ממתין לדיסק הבא של תמר גלעדי.

Tamar Gilaadi – Type Pink

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. אתה צודק רק לגבי כך הוא אומר. יש שם פספוס. כל היתר שילוב אלוהי בין מלים למוזיקה. לא יורד לי מהמערכת מרוב שיפה ונוגע ללב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות