שירים של תמימות וניסיון

מריאן פיית'פול

פסטיבל "אישה", תיאטרון חולון
4/5

שעה וחצי אחרי שהדיווה עלתה לבמה, אפשר היה לסכם: מריאן פיית'פול מגיעה היום יותר ממרומי גילה וניסיון החיים (כולל החלמה מניתוח שעברה לאחרונה להסרת גידול סרטני) מאשר מהתמימות והראשוניות שאפיינו אותה לפני 30 ו-40 שנה.
זה לא שהיא מוותרת על "כשהדמעות זולגות" (הכי גדול שלה – שמיק ג'אגר וקית ריצארדס כתבו לה) אבל מריאן שרה את השלאגר הזה בגרסה מאוד עכשווית – שמכילה תמצית מרוכזת של הדמעות שנספגו לקולה העשן-צרוד לאורך השנים. אבל את Sister Morphine ואת "גיבור מעמד הפועלים" היא כבר אינה עושה.
מריאן פיית'פול. אשה אכולת סמים בעבר, שעברה משברים, הרס עצמי כולל ניסיונות התאבדות, ממשיכה איזשהו קאמבאק שהיא עושה מאז סוף השבעים.

היום היא מנסה מבחר אקלקטי לא הכי קלאסי מהרפרטואר שלה, עדיין לא מוותרת על "מזג אוויר מוזר" הג'אז-בלוזי ו-Broken English. מצד שני – היא משלבת שירים נדירים שכמעט מעולם לא ביצעה על במה, בלוזים, פולק סונגס, בלדות איכותיות. לא כולם מוכרים, וחלקם אפילו קצת משעממים. חסרו לי כמה שירים קברטיים – אלבמה סונג, מקי סכינאי, סוראביה ג'וני. כאלה.

מריאן נחתה לפסטיבל "אישה" בחולון סיטואציה קצת ביזארית עבורה, לפחות לפי איך שהיא בחנה בחשד-מה את הקהל וניסתה לברר אם הוא "מרגיש בסדר". לא בטוח שהיא באה להצהיר הצהרות פמיניסטיות – "למרות שבסיקסטיז הייתי בקו הקדמי של התנועות למען הנשים" וגם "אני חושבת שאני כן פמיניסטית"… "אבל אנחנו צריכים להיזהר, כי לא מדובר במלחמה בין המינים".
היא שרה נפלא No Child of Mine שפי ג'י הרווי כתבה לה. גם את "אהבה מטורפת" של ניק קייב מהאלבום "לפני הרעל". היא נוגעת היום במסורת אמריקנית כמו Spike Driver Blues, בלדה על ג'ון הנרי בליווי גיטרת סלייד אקוסטית. והיא לא מוותרת על גיטרת רוק חשמלית ב – Brain Drain. לא בטוח שזה הכי מתאים לה היום. בכל זאת כבר לא בדיוק רוקיסטית, למרות הקעקוע שמבצבץ על היד שלה. מתאימים לה עיבודים יותר אקוסטיים. הייתי רוצה לשמוע אפילו יותר כלי הרמוני כפסנתר, ואולי כינור, אבל מריאן הגיעה עם שלישיית רוק שנשמעה לפעמים כאיזו ברירת מחדל.

וגם ככה – עדיין אחת ויחידה. אשת בלוז כזו, ולמעשה לא שייכת לשום נישה. היא אולי האדית' פיאף של האנגלים. יש עשן סיגריות בקול שלה ושרידים מעוד חומרים, אבל זה לא מיתרי הקול השרופים, אלא האמירה שיוצאת בטונים ממעמקי הנפש שלה. ההבדל בין מריאן של לפני עשרים שנה ובין זו ששמענו בחולון הוא בבשלות ובבגרות ובמיוחד כשהיא כואבת וצינית. עכשיו זוהי אשה ששרה כבר בפרספקטיבה של מה שעבר עליה, והתוצאה היא כבר קלאסיקה.



שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן