פגינה דה בואנוס איירס

פרננדו אוטרו

Nonesuch, התו השמיני
5/5

פרננדו אוטרו – פסנתר, ענבל שגב – צ'לו, ניק דניאלסון, אומברטו רידולפי – כינור, פדרו גירודו – בס אקוסטי, הקטור דל קורטו – בנדוניאון,

במשפט אחד: הטנגו הכי מתקדם ואמביציוזי ששמעתי לאחרונה. אפשר להוסיף עוד כמה מילים כדי לדייק יותר במה שהאוזניים קולטות: מה זה? זה עומד מעל ומעבר לכל קונוטציה סגנונית. פרננדו אוטרו, מלחין ופסנתרן,  עושה סוג של פיוז'ן המורכב מטנגו שפוגש מוסיקה קלאסית שפוגשת ג'אז ועוד הרבה דברים. "דה אאורה אן מאס" – תקשיבו לקומפוזיציה הזו. זה כתוב היטב, גאוני, לא מסתתר מאחורי שום טרנד של מוסיקת עולם כזו או אחרת.

כל שיר מספר סיפור, לכל שיר יש ייחוד ואווירה משלו, כמעט כל שיר מאתגר את המקשיב, גם אם הוא לא ארגנטינאי, והוא אינו חייב להיות בהכרח פריק של מוסיקה לטינית או שוחר ג'אז. הספקטרום המוסיקלי כאן מפתיע – בסולו פסנתר, דואו פסנתר-כינור, קווינטט, בצירופי כלים כבנדוניאון, צ'לו, בס וקטעים תזמורתיים. מעניין מה היה אומר על זה אסטור פיאצולה, פורץ הדרך הגדול של הטנגו. מעניין כי פרננדו אוטרו לא רק ממשיך דרכו. הוא הרבה יותר נועז ממנו. מפתיע כמעט בכל מהלך מוסיקלי, בלחן, בעיבוד ובתזמור. כמו נמנע לעשות טנגו ועם זאת מחובר בטבורו לטנגו.

Fernanndo Otero Pagina De Buenos Aires

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות