היכולת של הגיטריסט יחיאל חסון להשתמש במיומנות הנגינה הקלאסית בחיבור לפלמנקו בולטת כבר מצלילי הפתיחה של Inspirit.
יש עוד הרבה מיוחדים וטובים באלבום הזה – שגורמים לי לנגנו עוד פעם ועוד פעם את הדיסק למן תחילתו עד האחרון.
שאנמק ואסביר? קודם כל חסון פורט בזרימה מלודית קצבית מצוינת, נתמכת בעיבודים מעודנים תומכים ומשדרגים של אלון דנין. שנית: המנגינות היפות, ושלישית – הנגינה הרהוטה הזו, הפיסוק, היכולת לפרוט עם נשמה.
Lamento נשמע כמו חלק מ"שעת צוענים" חדש עם הקולות הגבוהים (ליאורה יצחק הנפלאה) שמלווים. כאן חסון (למעשה – דנין) מתחשב ברוחות שנושבות מעולם המוסיקה – אמביינט, ניו-אייג', ועדיין זוהי נגינת הסולו המלודית, טון הגעגועים שבוקע מהמנגינה והנגינה שמעניקים לקטע ה"נאראטיבי" הזה איכויות אציליות.
Solitario – סולו גיטרה מורכב ועשיר בסגנון הפלמנקו ששולח את חסון לליגה הגבוהה של נגני פלמנקו מזן משובח. ושוב זו נגינת הנשמה המלודית היפהפייה. חסון חושף שבילים מלודיים קסומים, והצלילים יוצאים חמים, פריכים.
ב-Bajo Un Farol מצטרפת בשירה יסמין לוי, שחסון ליווה אותה בהופעתה במשכן לאומנויות הבמה. הטון הדרמטי הנוגה הזה מסתלסל מעומקי הנשמה, והצליל של חסון נוגע בנגיעות עדינות. ריגוש.
Tel Aviv-Granada-Buenos Aires ממשיך זרימה קצבית-מלודית מענגת בעיבודו של אלון דנין בפיוז'ן לדיאלקט הלטיני. פה שומדבר אינו מסובך. נועם הקלות הנסבלת.
Fretdance – פלמנקו בעידון קלאסי. וזו עוד נעימה חדפעמית שיוצאת מהדיסק, מהסוג שמספרת סיפור, שמשתבחת בנגינת חסון. חסון עלה על דרך המלך המלודית בקשר שלו למחוזות הפלמנקו. הנגינה שלו נשמעת כקול שירה. הצליל עטוף ברוך, נשמה.
זה אלבום שיתקבל די במפתיע גם ע"י אוהבי הקלאסיקה כמו גם ע"י מי שמתענגים על איזי ליסנינג – מאיכות משובחת.