רונית אדלר שרה על אובדן. צליל פסנתר, גיטרה אקוסטית הם מבוא לניסיון לייצר שיר דרמטי על מישהו שהוא אהוב שהשאיר אותה לבד ועכשיו הוא "ברקיע". הקלישאה הזו ("ברקיע") היא חלק מסדרת קלישאות של כותבת שנורא רוצה לתאר בכאילו רגישות גבוהה את הסיטואציה: מגיעות גם מילים כ"דממה" ו"תריסים מוגפים", לתיאור אווירה, ויש לה גם האשמות באנאליות מהסוג של "יכולת לחכות מעט" וגם משפטי סתם כ"זמנך עוד לא הגיע".
מנגינה שמתפתחת יפה וקול לא רע (בטווחים הגבהים) מתבזבזים על טקסט פשטני. הדוברת בשיר כאילו מאשימה אותו על הסתלקותו. דרמטיזציה נדושה. מתאים לשירי גיל התבגרות. אולי תתבגרי, רונית. סולו גיטרות משדרג במעבר. חגי מזרחי עיבד סטנדרטי אבל אפקטיבי לסוג הזה של בלדות התבכיינות.
