Dear Miles

רון קרטר

מועדון זאפה ת"א
5/5

רון קרטר – קונטרבס, סטפן סקוט – פסנתר , פייטון קרוסלי – תופים , רולנדו מוראלס-מאטוס – כלי הקשה.

רון קרטר (מוסיקאי, נגן, מלחין, מעבד, מורה), ענק הקונטרבס מוליך ערב סולידי בהצדעה לאגדה מיילס דיוויס. קרטר, בן 71אורח ותיק בישראל, ממשיך לנסות לגעת מחדש במיילס. קרטר נמנה בזמנו על ההרכב "Tribute to Miles" שיצר מחדש את החמישייה האגדית של מיילס ברמות המצאה וחדשנות גבוהות. הוא גם נמנה על ההרכב שלו בשנים 1963-8 עם הרבי הנקוק וטוני ויליאמס. מעניין שמאז ממשיך קרטר לנגן דיוויס.
החלק הראשון של ההופעה היה למעשה צירופים של קטעי מיילס דיווויס ללא הפסקה שנמשך כמעט שעה מתוך הדיסק (Dear Miles) ששמעתי – עם ציטוטים רבים מקטעים של מיילס. בג'אז כמו בג'אז – לא הכי חשוב באיזה קטע אתה בוחר. המטרה היא לייצר אימפרוביזציה, וכאן כמובן – כל נגן עומד בפני עצמו כסוליסט, אך גם – משתלב. ואחרי הקטע הארוך, הגיע My Funny Valentine שנשמע כבר כמו ההדרן של הערב – בפרשנות של קרטר והנגנים שאיתו, למרות שזה הקטע שהכי פחות ציפיתי, שהוא ינגן בהצדעה למיילס.
קרטר הוביל ערב מעודן, שיחת ועידה בסמול טוק של נגנים מחויטים ומעונבים. אינטרקציה שבה מודגשת עבודת איש כלי ההקשה רולנדו מוראלס מאטוס – אשי קרח, זריז לצד המתופף פייטון קרוסלי. פחות שמעתי את הפסנתרן סטפן סקוט בהשוואה לדיסק. רון קרטר עצמו – הוא דוגמה לנגן קונטרבס, שאמנם לא בא "לעבוד קשה", אבל מורגש שהוא לידר אלגנטי. מהודר ומחויט, אך צנוע ומאוד "קלאסי" בגישה שלו לג'אז, מנגן בדרכו המסורתית – טון חם, אקורדים מלווים חכמים, צליל קונטרבסי פריך.
בהדרן קיבלנו את Gingle Bells עם מעברים לסטנדרט הואלסי Some Day My Prince Will Come. זה כבר היה לפתן של ממש. מיילס דיוויס? קודם כל רון קרטר. זה הצליל שלו. זה הטאץ' שלו. ההשראה שהוא משרה על הנגנים שמסביבו. מיילס נשמע יותר כתירוץ.

נ.ב. מי שהפסיד את רון קרטר – יכול לפצות את עצמו בדיסק המצוין. האמת: הייתי מעדיף לשמוע את ההרכב הזה מבצע את הדיסק.

רון קרטר – Dear Miles  – וידאו מההופעה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות