עם: ג'ון לרסן (Jon Larsen), פר פרידנלונד (Per Frydenlund) – גיטרות, פין היוג' (Finn Hauge) – כינור והרמוניקה, סווין ארבוסרד (Svein Aarbosrad) – קונטרבס.
במודעות נכתב שהרביעיה מנורבגיה תצדיע לסטפן גרפלי, לציון 100 שנה להולדתו של כנר הג'אז הצועני, שנפטר לפני כעשר שנים. אז נכון שגם גרפלי ניגן ברביעייה האגדית ה"הוט קלאב די פראנס", שעל שמו נקראת הרביעייה הנורבגית, אלא שהשם גרפלי לא הוזכר אפילו פעם אחת במהלך הערב. לעומת זאת כמעט לפני כל קטע שמענו מג'ון לרסן, מנהיג ההרכב, את השם דג'אנגו ריינהארט, ולא פלא: הגיטריסט הזה היה הדמות המרכזית ב"הוט קלאב די פראנס". למעשה כל ההופעה החיה הזו נבנתה כהצדעה לריינהארט, ענק הגיטרה שמת לפני 50 שנה.
אם ריינהראט – אז הג'אז שמנגנים הנורבגים הסימפטיים האלה נשמע ריינהארט במיטב המסורת ועל כל המשתמע: מלודי, קולח, אוורירי וקצבי. בטח – וירטואוזי. נורבגיה? שומדבר. זה ג'אז עם כל הניחוח הפריזאי. ג'אז שממנו נושבת רוח נוסטלגית חמה לזכר ימי ה"הוט קלאב דה פראנס". עיבודים לגיטרות אקוסטיות, לכינור ולקונטרבס, ובלי תופים. מלודיות אווריריות כאלה, מוסיקה קלילה וקופצנית מלאת אור ומשבים אופטימיים. אימפרוביזציות מחויכות ומוסיקה שמחזירה לשורשים עם אלמנטים צועניים עממיים, מה שנקרא ג'יפסי סווינג.
הם פתחו במה שלרסן מכנה "ג'ואיש מלודי", קטע שנקרא "דיוויד" עם אלמנטים מובהקים של מוסיקה חסידית בשילוב קולח של אקוסטית וכינור והגיעו עד הכי קלאסי של ריינהארט – Nuages. כאן דווקא חיכיתי ליותר "גרפליות" מצד הכנר פין היוג', אבל הוירטואוזיות הגרפלית לא הגיעה, וחבל, כי זה קטע שבו הכינור יכול לחגוג ולרגש. היוג' לעומת זאת מנגן נהדר מפוחית בצליל שהזכיר טוטס טילמנס, ענק מפוחית הג'אז. בלט גם צליל הקונטרבס הבשרני של סווין ארבוסרד.
אבל מי ש"מחזיק" את הערב הוא ג'ון לרסן בגיטרה, שפורט נפלא, גיטרה שמנגנת מלודיה, גיטרה שמאלתרת וגיטרה שנותנת קצב.
אז ההוט קלאב דה נורבג' זה קודם כל מפגן ראווה של אלתור סוחף. מצד שני, זוהי מיומנות הנובעת מאהבה אמיתית לסגנון ולריינהרדט, אהבה שהולידה שיתוף פעולה בסוף הערב עם הרכב ישראלי שנקרא "סווינג דה ג'יטאנס" (על שמו של קטע צועני מסורתי), וממש בלי חזרות משותפות הצליחו שני ההרכבים להעלות את הטמפרטורה של הערב. מה שאומר שיש גם "הוט קלאב" מהסוג הישראלי.
