ענת כהן – סקסופון טנור, קלרניט, אבשי כהן – חצוצרה, יובל כהן סקסופון סופרן, אהרון גולדברג – פסנתר, גלעד אברו – קונטרבס, ג'ונתן בלייק – תופים.
שלושת הכהנים הם האחות ענת בטנור סקסופון ובקלרניט, ואחיה אבישי בחצוצרה, יובל בסקסופון סופרן. אליהם הצטרפו בהופעה בזאפה אהרון גולדברג בפסנתר, גלעד אברו בקונטרבס, ג'ונתן בלייק בתופים. כולם נדמה לי הגיעו לכאן מניו-יורק כדי להציג את פרי עמלם כיחידת כהנים מלוכדת. גאוות משפחה? – ואלה.
סיבת ההתכנסות – האלבום המשפחתי – Braid שזה משהו כמו "מקלעת". אלבום משפחתי שני (הראשון One יצא ב-2005. כל אחד מהאחים מביא את ההשפעות שלו לתוך המקלעת המשפחתית. לענת יש את הוייב הלטיני, אחיה אבישי ויובל מושפעים יותר מהג'אז העכשווי המעורב – ים-תיכוני אירופאי ומחיבור בין הג'אז הישן למודרני. הם התחלקו ביצירות של הערב, שהתחיל עם Navad (נווד) של יובל, קטע קצבי מהיר בצליל שנשמע כמט סווינג ביג באנדי. הפתיחה הזו אינה דווקא מעידה על ההמשך.
הכל נשאר במשפחה? בהחלט בהחלט. אם כאן לא תיווצר כימיה אז איפה כן? ובכל זאת, אף אחד מהם לא יוותר על הפריזמה הג'אזית שלו למען האיחוד המשפחתי. לאבישי יש את הרגעים החמים שלו. הוא חצוצרן נפלא. אחד הקטעים המובחרים שכתב לדיסק ושהגיע גם לערב בזאפה – Beaches קטע שקט רב השראה – בו בולטת נגינתה העשירה של ענת בקלרניט והטון האקספרסיבי של אבישי בחצוצרה. .. גם לענת וליובל. יובל כתב קטע מצוין שנקרא Freedom. ענת הביאה את Tfila (Prayer), במשב ברזילאי. אבל מי שהדליק את הערב היה דווקא התגבור – אהרון כהן בפסנתר. המושג וירטואוז – קטן עליו.
בסך הכל "הכהנים" הם עוד בשורת ג'אז ישראלית חמה שמגיעה מניו-יורק. וכמה זה נכון לומר היום שצריכים לשלוח את כל המוכשרים האלה רחוק מהבית, כדי להחזיר אותם כתוצרת חו"ל ממדרגה ראשונה. מה לעשות שעם כל ה"תלמה ילין" ו"רימון" – קריירה משמעותית אתה לא יכול לבנות מכאן.
אגב, רק בג'אז אני נתקל בנגנים שמתחננים (בחיוך, כמובן) שהקהל יקנה את דיסקיהם אחרי המופע. ושגם יגיע להופעות הבאות. במקרה של הכהנים, הפרסומת העצמית היא סוג של המלצה מוצדקת. אין כאן אפילו פסיק של הטעיה.
