הוקר המשיך לכתוב, לשיר עד לימי קשישותו העמוקים. יהיה אבסורד להגיד שהקשיש משתפר. הוקר זה הרי אותו הדיאלקט, אותו הטון העמוק, המחוספס והמתגלגל, הכי אותנטי. ואן מוריסון חולק איתו מקרופון ב"המשחק המרפא" שהוא כתב וב"טרבלין בלוז", וזה מה-זה-בלוז. וההרכב המלווה נותן מינון מדוייק. חג לאוהבי הבלוז
