מאיה בוסקילה מגיעה אל הדרמה האישית, שזה אומר חשבון נפש בגוף שני – "את חיה את חייך", "את פוחדת לאהוב את חייך כמו שהם", "ולשום את צריכה לנשום ולהמשיך מכאן", ואפשר גם להירגע – לא נורא – "את מסתכלת במראה ויש יופי בדמות שאת רואה".

מאיה בחרה לעסוק בחיים שליד החיים, על לחיות "על קצות האצבעות בזהירות" במינון כזה שלא תפגע ולא תיפגע. המחיר שזה גובה הוא לעיתים באובדן היכולת לאהוב ולהיות נאהב. יגיד ש"היית רק יפה", כאילו היופי לבדו מהווה מכשלה ("תהיי בלונדינית ותשתקי…) זה מה שאני קורא גבול הנדוש, והלא אמין – כאילו מנסה למכור את כול כולה למען תדמית, לרצות את הסביבה ולהיראות כמישהי אחרת, שמצפים ממנה להיות. המוסיקה עושה מהדרמה האישית מלודרמה בסטייל הריטה-סלין דיון, פופ שסוחף לכיוון אחד, ללא ניואנסים, טון דרמטי מה שהופך את השיר ליותר "מיוסיקאל" מאשר שיר אישי מאוד, אבל לזכותה ייאמר שהיא מנסה להתעמת עם תחושה, ומהעימות הזה יוצאים גם דברים אמינים.