לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה.

אני מעריך שאיזה ארבעים אחוזים מהשבעת אלפים הגיעו לגני התערוכה באותה התרגשות לשיר Everyday is Like Sunday כל הילדים של השמונים שמגדלים היום ילדים. איך שר פעם Moz -מוריסי . "הגיע זמן שיספרו את הסיפור על איך שלקחתם ילד והפכתם אותו למבוגר" ("ריל אראונד דה פאונטיין", האלבום הראשון של מוריסי) והנה, הייתה באוויר תחושה שכולם נמצאים בתוך נוסטלגיה.
מוריסי פושט חולצה כבר בשיר השלישי, וזו אינה הפעם האחרונה שהוא יחליף בגד. לא. הוא לא התכוון ללכת על סצינת איגי פופ , להישאר חצי גוף עירום ולהעיף את עצמו לתוך הקהל, למרות שלפניו הופיעו הניו-וירק דולס שמסוגלים לזה. הוא בא להשתתף בפגישה נוסטלגית עם קהל שאוהב את החומרים שלו. מדהים שזה קורה ב-2008, איזה 25 שנה אחרי שהכל התחיל.
דלגו 25 שנה אחורה. הסמיתס, להקתו לשעבר, היו רוצים שתהיה להם הצלחה כמו שיש עכשיו למוריסי. האלבום האחרון שלו מ-2006 Ringleader of the Tormentors הגיע למקום הראשון באנגליה. ב-2007 נרשמו למוריסי 10 הופעות סולד אאוט בהוליווד פאלאדיום בארה"ב. נראה שהאאוטסיידר הרומנטי לא היה מעולם כל כך פופולארי. והנה זה קורה ממש לנגד העיניים.
האמת, מוריסיי איש בן חמישים, כבר לא בדיוק הרומנטיקן האאוטסיידר המיוסר, זה שנתן לגיטימציה להרגשה שיש משהו רומנטי בבדידות של גיל הנעורים, אבל היודל המפורסם שלו לא נפגע. גם חוש התיאטרליות עדיין חלק מהנוכחות. מביני סמיתס ומוריסיי אומרים תדיר כי מוריסי מעולם לא הצליח למצוא תחליף לג'וני מאר שהאקורדים המלנכוליים שלו בנגינת הגיטרה עשו את הסמיתס למה שהם היו. (האקורדים ב-ווט דיפרנס דאז איט מייק) אבל מרגשת במיוחד העובדה שמוריסי עדיין שר בהופעות שירים של הסמיתס.

מה שהגיע מההרכב הנוכחי שלו הוא רוק ספקטקל לפעמים בומבסטי מכוסח מדי. משהו ששיך לשדות ההרד רוק.
השאלה היא כמובן מה מצפים היום ממוריסי? שיחזור להיות הסמיתס? זה יכול להישמע עוד יותר התרפקות נוסטלגית דביקה. אז הוא הולך על שאו לאצטדיונים, וגם יש לו איזשהו צ'ט עם הקהל. זה משהו שהוא ככל הנראה לא עשה בעבר. סרקסטי. חיוך אירוני. ומה שונה תל-אביב מבואנוס איירס? אם רציתם מופע רוק נוסטלגי – הגענו למקום הנכון.

אבל נעזוב נוסטלגיה. נדלקתי על הרוקר הקברטי הזה במהדורת 2008, כי אין אצל מוריסי  סתם הצגות. מוריסי לא יעשה שומדבר שהוא אינו מוריסי. אולי היום תופס את עצמו יותר כזמר מבצע בנוסח פרנק סינטרה .אבל זה עדיין מוריסי שהשירים שלו מספרים סיפור  של ילד שהגיע ללונדון יום אחד והחל במסע התבגרותו – שזה אומר  מערכות יחסים מתפוררות, ששונא את עצמו, ששונא את כל מי שרוצח בשם הבשר, ששר על החולשות הקטנות שלו ושל החברים שלו, ההורים שלו, המעריצים שלו וכל האדון וגברת סמית שהוא פוגש ברחוב. על הפוליטיקאים ועל בית המלוכה, שנואי נפשו. מוריסי שר בקול גדול, תמיד מלודרמטי,
בסוף הערב אני יוצא בתחושה שקיבלתי כמעט כל מה שרציתי ממוריסי. וההפתעה הגדולה היא שמשורר הפופ של השמונים הוא לפתע קאלט נוסטלגי. נכון, זה לא הכי התאים לי ששרים אותו כמו "בפרדס ליד השוקת" אבל פתאום מתבררת האמת: המון אנשים שאוהבים כאן את מוריסי התגעגעו לקולו ולשיריו. כנראה שגם המפיק הישראלי שוקי ווייס הבין את זה, אלא שהוא ספר אותם לא הכי מדויק, קצת הגזים בהערכה, אחרת היינו רואים את מוריסי בפארק, שזה אומר שאולי בכ"ז גם היום הוא לא ממש לכל המשפחה.