אומרים – האהבה פנים רבות לה, אבל לפי השירים והגברים-המזמרים ומתבכיינים, התסריט פחות או יותר דומה: הוא רצה אותה, היא לא שמה עליו. היא במגדל שלה. הוא איחר את הרכבת. ובמקרה הזה גם שומר שהזיכרון הטוב לא ייגמר, אבל היא – מתאכזרת: מיותר שאתה שר על האהבה שלנו, היא אומרת לו.
מעניין שהשיר יצא דווקא מהכותבת נועה קרני, חברתו לשעבר של בטיש, איש טירת הכרמל, תלמידת רימון, שניסתה לקרוא ולתרגם אכזבתו של אוהב. הטקסט עובר איכשהו  את הקורס לכתיבה יוצרת של שירים מולחנים. הנה שורה מחורזת: "את שכחת נתתי לך ורד/ בכיתי לך כמו ילד". נועה קרני תקבל ציון גבוה יותר בסדנה להלחנה יוצרת. הלחן פחות פשטני, משהו שיכול היה להיכנס למיוסיקאל אמריקני בנוסחים של "גריז" וכאלה. עיבוד מהוקצע – מעבר יפה מכלי מיתר לריתם סקשן. השירה של בטיש אכן מתאימה לז'אנר מחזות הזמר. איך להגיד את זה: יש פה גם דברים טובים.