בי.בי. קינג בן 77, כשהוא מוציא את האלבום הזה, עדיין במלוא פעילותו. כאן הוא נגני צמרת כמו ג’ו סמפל ונתן איסט כדי ללכת על טווח סגנוני נרחב שנע מפופ ("מסיבות סנטימנטליות") ועד בלוזים מוכרים כמו "מחר בלילה" של לוני ג’ונסון, בעיבודים עשירים לכלי נשיפה ומיתר, בלי לוותר כמובן על סולואי הגיטרה שלו. אלבום כייפי, מתקשר בקלות, שיכול היה להיעשות ב-1953 וגם ב-2003. גם פיוריסטים של בלוז לא יתלוננו, מאחר שקינג מצליח לשקף את המרחב הבלוזי שלו ובאורח פלא לא להגביל עצמו לבלוזיסטים בדם בלבד.