לא יכולים לבקש שם יותר הולם לזמר מאשר רן זמיר. זה לא רק הולם זה מחייב. שניגש מיד לאודישן? זכרונות ישנים ודוקרים גורמים לבלבול אם טוחנים אותם שוב ושוב. הסיפורים הלא גמורים של אהבה שהסתלקה, אבל ממשיכה לפעום ומונעת היכולת לחוש מחדש. הפתרון – בריחה להזיה. רן זמיר נדקר תמיד מזיכרון ישן, הרוח דחפה לו את האהבה אל תוך ההזיה, ריקנות נוגסת לו חלקות בתוליות (?) שיר שיש בו קצת אהבה שמתה שעדיין בועטת, קצת הזיה והרבה בלבול. "אני המחר, אני מחובר, אני משתנה, אני נהנה מה זה משנה".
ובאמת, רן זמיר מה כבר משנות המילים. אז רצית להיות המלך התורן על התורן הלבן. סחתין על משחק המילים, וגם להיות על ענן. רצית. אז מה.
אקורדים פשוטים, ליווי אקוסטית בפתיחה, קולו של זמיר בנמוכים – מאונפף. ההמשך עליית מדרגה לקצב מחושמל, ההפקה הרוקיסטית טובה ובגבוהים – הביצוע משתפר, אבל בסך הכל השיר אינו משאיר חותם של משהו אולטימטיבי, או אפילו לבשר על הולדתו של רוקיסט מקורי מזן חדש. עובר רף מסוים, אבל ברמה שלא דחוף לרוץ לספר על זה בראש חוצות.