לא הכי ברור לו איך לחזור אליה, אחרי שנטשה וסגרה דלת בלי לומר אף מילה, בלי להשאיר סימן.  מודה שאולי היה קצת מוזר, אולי קצת משונה (מה ההבדל?) ואחרי שנטשה "הכל התפוגג בענן" (סמיר שוקרי, לידיעתך בעננים לא מתפוגג כלום. הם בעצמם מתפוגגים) אבל לפחות שתיתן לו צ'אנס כדי שיתאפשר לו להגיד לה "מה מבקש ליבי". סמיר שוקרי כתב על חוסר תקשורת כי כנראה זה משהו בסיסי שחסר. אולי במקום להשתנות כדאי היה  להשקיע ביחסים עצמם, כדי שהגברת לא תנטוש בלי להגיד דבר.
תנחשו איפה אנחנו? עשר נקודות. חופי הים התיכון. גברים בוכים על נטישת האהובה. צריך להודות שיש לפרחי קול מסולסל יפה מאוד לקינות האהבה הלא משכנעות האלו, גם שהלחן ממש בסדר, שההפקה המוסיקלית אינה משבשת, שצליל הפסנתר ממש נכנס במקום, ועדין התחושה הזו ששמענו משהו כזה בקסטות של לפני עשרים ושלושים שנה. כלומר – לא די במנגינה סבירה והפקה מהוקצעת. אם ליאור פרחי רוצה לעלות לליגה הראשונה של הזמר המקומי, הוא זקוק לחומרים מיוחדים ומקוריים יותר. מה שסיפק לו שוקרי זה מאוד שגרתי.