הגעתי לשבק ס בהאנגר שעתיים וחצי אחרי שסיימתי לשמוע את האלבום החדש עם עטיפה עליה נראית רמבואית נוטפת סקס עם דגל של השבקס יוצאת למערכה.
"בום קרנבל" הגיע לסיום הקיץ להאנגר 11 עם שיתופי פעולה מסעירים –  היהודים פישי הגדול, מוש בן ארי.
את ההופעה בעיקר ראיתי, כלומר להקה שבאה להתפוצץ, המון אנשים שמסתובבים שם על הבמה, קהל שבא להשתלב ולהשתלהב, נלהב, מחומם. מותנע. רק תן להם ת'דלק באוקטן המתאים, ילכו איתך עד הסוף. והסוף הגיע משהו בסביבות שתיים בלילה לפני הזזת המחוגים עם "מה שהיה היה" ו"נופל וקם".
בעיקר ראיתי, כי זה היה שאו שמח, ראוותני, בועט ומזיע, בום קרנבל עם שתי צעירות על הבמה שחשפו וסיקסקו ( אילוסטרציה לדיסק). "אימפריה", "מדינה בלהבות", "לבקש תקש", "לעוף כמו ציפור" היו בין המתאבנים לפני ש"היהודים" פרצו בסערת טייפון לבמה, ונהייתה שם חגיגה מבולגנת בהובלת מוקי, מירו וחמי – שממש לא התאימה להקשבה.
גם פישי נכנס לבום קרנבל. מוש בן ארי הצטרף ל"מכופף הבננות". הקהל המתין ל"תרימו ת' הידיים". שבקס לא עשו חשבון. הם באו לחגוג דיסק בכל הכוח, לשטוף בקצב, ואם פיספסת טקסט, תחזור לדיסק. תעשה שיעורי בית, להתכונן.

אז עשיתי. בום קרנבל מול המחשב. אמנות ההיפ הופ זה לצופף כמה שיותר מילים על שטח מצומצם. האמירה הופכת למכונה מייצרת מילים. המבצעים יורים אותן בקצב, כשלפעמים האתגר הוא להשיג את המסר במרוץ מהיר וחסר נשימה.
קבלו את "שבקס" ששרים על הפתיחה – "מי אמר שיהודים לא צריכים לשמוח, מי אמר שאי אפשר להילחם בכוח?", אפילו הרצל המליץ להשתולל ולצרוח – אם נשחרר את הגוף, נשחרר את המוח. לא הכל זה כוח, מלחמות.
לכו על באסים שמרעידים ישבנים בממבו. שבקס מפיצים מסר אופטימי בקצב כוחני. "הרצל אמר", והרצל כנראה מתהפך בקברו כשהוא שומע את שמחת ההיפ הופ של שבקס, שמנסים לדפוק מסרים פלקטיים על יהודים.

ההיפ הופ הישראלי, ושבקס אינה יוצאת דופן – אוהב לחבור לשירי השירון הישראלי לדורותיו, השיר השני בדיסק "לעוף כמו ציפור" מתחיל בקול צוויצי ששר את השורה הראשונה מתוך "הימים האחרים" (חיים חפר-דובי זלצר) המוכר מלהקת פיקוד המרכז. ההמשך – טקסט המדמיין עולם אוטופי – בלי רצח, בלי פשע, בלי צבא, בלי כרטיסי אשראי, בלי זכויות אזרח, אבל עם … ג'וינט (איך נשיג ג'וינט בלי עולם פשע?) על רקע עולם חרא, מציאות חונקת ומבאסת. כאן לעומת השיר הקודם – קיימת שורה מלודית יפה על תקן הבית החוזר – "לעוף כמו ציפור גבוה אל האור" מעובדת לדציבלים מטעינים של חשמליות, וזה מה שמשדרג את השיר.
המסר? לא הכי מאמין בסוג השירים האלה שמנסים להגיד – הכל חרא, בואי נלך על הכל גן עדן. זה נחמד, אבל מהיפ הופ רציני אני מצפה לא רק לנחמדות מתחנפת שממנסה להיות מחאה. מנסה.
גם "מה שהיה היה" הוא חיבור לשירון הישראלי- הפעם בסימפול של אריק איינשטיין (שיר שלום חנוך) כולל שיר נוסף מהשירון שאומר – אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי מהשיר "יכול להיות שזה נגמר' של יהונתן גפן-שם טוב לוי.  היפהופ שעוסק בשלום ובמלחמה, ומבשר – "לא מפחד להתחיל הכל מההתחלה … מוכן לצאת לחיים חדשים" ו"נביא אותה הפוך, נביא מהפכה". השיר הוא הקלילות הנסבלת של חיבור לנכסי העבר הבעיה היא שגם החיבור היפה הזה הוא בסופו של דבר סיסמאות ופלקטים. לא תכני מחאה אותנטיים. הגיע הזמן להחליף סיסמאות.
גם קולות סירנות ומשטרה – יענו תיעוד של המציאות באפקטים של סאונד כהקדמה ל"יש שם ג'ונגל בחוץ" אינם המצאה ישראלית ההיפ הופ האמריקני כבר שחק את זה. השיר מנסה בדרך המשל הותיקה לספר לנו על חוקי הקיום וההישרדות בחברה העכשווית. זה מגיע עד שרשרת המזון – ואדם לאדם זאב. מה חדש? אין חדש, וזה צפוי, אבל למה צריכים לכתוב על זה עוד שיר? שבק מנסים לטעון את ההיפ הופ זה בדראמה.
ובהמשך: הקטע שלשמו התכנסנו: שבק פוגשים את פישי ומתפוצצים יחד איתו. בואו איתם לקרנבל. לא לריו. יש פה מספיק פוטנציאל. יותר מדויק – תנו להם בקרנבל. להכין כלי הקשה. להכין מצברוח. עם ישראל, למרות אולמרט, למרות הדולר, למרות ארץ הבלהות, חוגג רוב הזמן, כאילו אין ייאוש כלל.
שבק ופישי חוגגים בקטע ציני. יד למעלה, יד למעלה, יד למעלה לא נוותר גם אם הבית בוער "זה הכל בראש שלנו, העולם מחכה רק לנו" וגם אם נאמר סגרו את המפעל, הבית עוקל וניתקו החשמל – כולם לקרנבל. יש לכם ספק שהקהל לא ירים יד למעלה, כששבק ופישי יעשו את זה על הבמה? חוגגים או לא. בטח חוגגים. יש פה גרוב אפרו עם להט ברזילאי ועם הרבה אנרגיות שמגיעות ממוחות של אנשים שצוחקים וכועסים. תנו להם בקרנבל.
בואו נדלג על "מבט אחר" – שיר פרווה על האישה ועל הילדה ונעבור  ל"זמן לבאלאגן" שמתחיל כסיפור ילדים נאיבי וממשיך כטיל ירוי על הלחץ ההיסטרי ביום עסקים של החיים, שיאים חדשים של מהירויות ראפינג במלל דחוס.
"מלחמה שידור ישיר" קטע כוחני ציני על הבנאדם שמשעבד עצמו וחייו לראות מלחמות על המסך הקטן.
"אני מי שאני" קצב תזזיתי, מעין המנון דרבוקאי-חפלאי של הבנאדם האינדיווידואליסט, שמנווט עצמו כמו שהחיים מובילים ומסתפק במה-יש "אני חבר בחברת עצמי, לא מחפש את הצרות, הן מוצאות אותי".
שבקס נפלו וקמו, קמו ונפלו והנה הם כאן, חוגגים את הביאוס, יחידת לוחמה היפ הופית שאינה מניחה את נשקיה ובאה לעשות בום קרנבלי גדול, להתפוצץ על הבמה. מחוברת בוולטאג'ים ענקים מתחנת כוח עצמאית. בום גדול באמת. לקום, לקום.

דני מוקי ניב – שירה, כפיר חמי ארצי – שירה, עמיר מירו ירוחם – שירה, נמרוד נימי רשף – שירה, דני פילוני קרק – גיטרות, קלידים, תכנותים, אמיר פלומפי בסר – גיטרה, דוד דוידי מוסקטל – בס, גל ג'יימס סיוון – תופים

וידיאו מההופעה