האלבום נפתח תחת לשמי לונדון באחד הימים הנוחים מבחינת מזג האוויר, קול דואב מעביר תחושה.
גם השיר השני The Empress – "הקיסרית", מושר באותו סולם-טון-אווירה. "האם לא ניסיתי לאוהבה? האם לא ניסיתי לציירה? האם לא ניסיתי להשתנות? לא הייתי צריך להיות מודאג. היא כה מוזרה, כמו פריחה אדומה, היא הקיסרית" על כניעתו המוחלטת של הגבר בפני אישה.
אני מתענג על החדש של אנדרסון. למעשה, זהו בעיקר אנדרסון הישן מסווייד, אם כי יותר רגשן, אינטרוספקטיבי.
לא טקסטים שיכנסו לספר הזהב של הפופ האנגלי, אבל המלודיות האלו והטונים שמעבירים את הסיפור-תחושה. אלבום מאוד אישי. מאוד אינטימי. אקוסטי למהדרין. ברט אנדרסון עצמו – בפסנתר, גם בגיטרות. אמי לנגלי – בצ'לו. אנדרסון שר על חלומות נואשים, גם על ניסיונות עקרים לחזור לימי התהילה לצד ברנרד בטלר מלהקת סווייד וגם ההכרה שטוב לו להיות לבד.
המוסיקה צבועה באלמנטים קלאסיים (צלילי צ'לו), מינימליסטית. בלדות מלנכוליות. יגידו שאנדרסון מתייפייף על האווירה הזו, בחיים הנוחים שאחרי תהילה. אז זהו שזה לא הוא. אבל בסופו של דבר המוסיקה הזו גם מדברת אלי ואני מניח שלא רק אלי. מנגינות שמגיעות ומחלחלות בניסיון ראשון. תקשיבו למס. 7, דואט מכניע עםהזמרת Emmanuelle Seigner, השיר נקרא Back To You וגם כאן עיבוד לפסנתר וצ'לו ממש מתבקש כדי שהמנגינה והשירה יגיעו הכי רומנטי, נוגה, חודר.
אלבום סלואו מוד, מעודן-תחושות. התחברות מיידית. ברגעים מסוימים, אנדרסון יגרום לכם געגועים עזים לאהובים,
על הופעת ברט אנדרסון במועדון זאפה באוגוסט 2007
צילומים: יוסי חרסונסקי
