מדברים הרבה על "מוסיקה מזרחית", ולא מבינים על מה מדברים. בטעות מבלבלים מוסיקה ים תיכונית מסחרית ובין מוסיקה מזרחית שורשית, או זו שנובעת משורשיה המסורתיים.
כשאני מקשיב לצליל חליל הניי בניגונו של אמיר שהסאר בקטע הפותח Ney Solo אני חש מוסיקה מזרחית שורשית מהי. זו אינה מוסיקה ארכאית. אמיר שהסאר הוא בפירוש נציג הדור שיוצר צליל ענוג מתוך המסורת – אבל מתקשר עם "אוזן מערבית". סלסולו אפוף אווירה מיסטית. זה יותר מצליל אותנטי. יש בו עומק שלא ניתן לתרגם למילים, וגם המילים המדויקות לא ממש יצליחו לדייק. כי הצליל הוא המילים. תוגת התפילה? סלסול מזרחי חם, מלודי, נוגע, מגיע מחלחל. משהו כמו שתי דקות בלבד.
"בוטצ'ין" (מלקטת העשבים) זהוצליל חליל ניי ועוד שמנגן שהסאר, טומבאק (זארב) – דלשדפאר מריבר, סנטור – קיאן נימן, קמנצ'ה, – מארק אליהו. שהסאר מנגן ושר בקטע מקורי שנקרא Avaz. גם כאן – תפילה נוגה ונוגעת בטון דואב. הטון המסתלסל הנוגה עובר לאורך הדיסק.
איפה אנחנו? באזור של מוסיקה פרסית קלאסית מסורתית, המחברת בין צליל חליל הניי לשירת געגועים, מנסה להגיע למהויות של אהבה, מולדת ושורשים. האישי חובר למסורתי. ה – Saginame בסיום הוא הקשר האותנטי הזה.
החומרים ששהסאר נוגע בהם מגיעים קודם כל מהנגינה והשירה המאוד אישיים בתמיכת הרכב נגנים קלאסי העוטף את שירת הכאב הנוגעת בצניעות רבת יופי. שמעתי את שהסאר לא פעם ולא פעמיים – בתזמורת שליוותה את יסמין לוי, במסגרת להקת פרויקט דיוואן הלב. אין לי שום ספק – ששהסאר, פרט למעלות שלו כיוצר, נגן וזמר – הוא אחד הנגנים הבולטים במסגרת החייאת המוסיקה המזרחית על מסורותיה והקמת גשר למוסיקה העכשווית.
