מוזיקה אהבה

איפה הילד

מילים ולחן: חמי רודנר. עיבוד והפקה מוזיקלית: איפה הילד וערן ויץ
3/5

לצלילי גיטרות רועמות, "איפה הילד" עולה מן האוב של השמונים ("מה שעובר עלי", "העצב שלה", "נפלת חזק", "אחד אלהים") כדי לשחזר משהו מהשמונים וחוזרת לפעילות מחודשת. נוסטלגיה היא סוג של רומנטיקה נאיבית. כשחמי רודנר כותב "אני זוכר את תל אביב בסוף השמונים/ להקות מתאבדות במועדונים, ו"הכסף מספיק לפיתה וצ'יפס" ו"חדרי חזרות דרומיים אבודים" זה סוג של התרפקות מהסוג הזה, כולל התובנה העוד יותר רומנטית שכל מה שנותר אז על רקע רעב כלכלי ("טלפון וחשמל מנותק") היה בעצם רק רוקנ'רול, וכי היום כשיש קצת יותר כסף – חסר מזון רוחני, כאילו הכל חי ובועט בטלוויזיה.

השיר נשמע כמו שיחת סלון של חבר'ה שמתרפקים על עברים ומקטרים על ההווה. זה פחות שיר ויותר דיווח על בין הפער האתמול לההיום. על דבר אחד אני יכול להסכים עם רודנר: מה שהיה אז נגע ברוקנ'רול שמתקשים ההיום לשחזרו. לא שאין כאן רוקנ'רול. אבל משהו באמת חסר. תרשו לי גם להתרפק. אבל איפה הילד ההוא?

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. האם זאת ביקורת מיקצועית, יוסי?
    אם כן- אתה חייב להתייחס לדבר החשוב ביותר בשיר רוק- הביצוע. למה כל הזמן הטקסטים הללו? יש זמר בכלל? יש חומת דיסטורשן בריאה שמסתירה ביצוע קולי עלוב, שלא היה חודר חצי מהעוצמה הזאת. חמי רודנר הוא אדם אומלל. הוא כל כך רוצה להחשב כרוקר, אך אין לו הכלים. ואני בפירוש לא ציני ולא שמח לאידו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות