"זה אני, האחד שסגד ליופייך/ שנתן את הכל בשבילך/ ושברת את הכל בלכתך"

"זה אני", שר אייל גולן בפתח האלבום, ובא לי לשאול: זה באמת  אתה אייל גולן? אני מעולם לא הכרתי אותך מקרוב. אין לי עדות עליך מהמקורבים אליך. ואני עדיין תוהה. האם זה עולמך, זה שנשמע מהדיסק?
בשעת כתיבת שורות אלו, כבר מכרת "זהב" מהאלבום, למרות מחאותיך על הורדות בלתי חוקיות. היכל התרבות בתל-אביב נכבש על ידך. גם קיסריה נר לרגליך, עוד מעט קטנה עליך, ועם הצלחה קשה כידוע להתווכח.
קולך – מתת אל. אתה יכול לקחת כמעט כל שיר מלודי ולעשות ממנו מטעמי עונג לאוזן. בטונים הגבוהים – אין עליך. באמת – רוב הזמרים המכונים ים-תיכוניים הטובים הם קצת פחות ממך, ובז'אנר הזה, שאינו מצטיין במקוריותו – ה"קצת פחות" קובע. אני מקשיב ל"רוצה שתחזרי", בלדת אהבה, ובאמת איזו אישה – לבבה לא ימס למשמע המנעד הזה שמכיל את כל הרגש שבעולם. אז מה אם הטקסט כתוב מחונטרש. קולך מנצח גם טקסטים מחונטרשים. אגב, גם בחנטרוש יש פערים: "אישה שלי" של ליאור פרחי, למשל, הוא חריזה כל כך שקופה, שאומרת שיש עוד לאן לרדת הכי נמוך.
הייתי בהופעה שלך בהיכל התרבות ונפעמתי מעוצמת האהבה של הקהל. אוהבים אותך חבל"ז.
אני מבין את שיקוליך לא לקחת סיכונים. עם מתכון מנצח לא מתווכחים. ואני אומר לך: אתה צודק. ההיסטריה של ההורדות הלא חוקיות והחוקיות והזהב והפלטינה המתקרבת, אומרים שאתה צודק באלף אחוזים. אסור לך להחליף את גיספן ולא את עדי ליאון. תמשיך עם מתכוני הקונפקציה של החיים בשחור לבן. של הגבר שסובל מהגברת – פעם דמעות זולגות בלי הרף, נשאר שבור-לב בבית ריק וקר בטון דרמטי ("זה אני"), ופעם – זה שמקבל ממנה כזה חום שורף ומביא את הסעיף – בקצב חפלאי קליל לאולם השמחות ("למות מקנאה"). זה אתה, אייל גולן? יד על הלב. זה אתה?

יש שיר אחד בדיסק החדש שמראה שאפשר קצת אחרת "לנצח בני" מוציא אותך מהקו הצפוי והשבלוני. כתבו את השיר הזה נורית בת-שחר ועוזי חיטמן. שיר אימהי, אנושי מאוד, לא מזויף, לא סוג הטקסטים המיופייפים שערכם הסגולי – שואף לרצפה וכמו שכבר כתבתי – כשאתה מקבל שיר איכותי, כתוב טוב, מלודיה שמחלחלת, יוצא מנשמה אמיתית – הוא לוקח אותך למקומות נפלאים. וזה בדיוק הביצוע הזה. זו אמנות השירה. ושירו של חיטמן ראוי לביצוע כזה. כאן אתה יכול להגיד – זה אני שהכי קרוב לעצמי. ואז מגיע "מאושרת" – שלא יחשבו שהחגיגה נגמרה. היא נמשכת. האוהב מבטיח לתת לה הכל. רק שתהיה מאושרת. רק שתדמיין מה היא רוצה. רמי לב שכתב כנראה מכיר את הדרך אל האושר יותר מאייל גולן. ויגיעו עוד שירי אהבה מופרכים כולל "יפיופה"
מילים טובות ל"שומרני אל" של יוסי גיספן ועדי ליאון. כתוב טוב. חריזה מהודקת, לא שבלונית. לחן ועיבוד יפים. ("שומרני אל מיצר רע/ הגן עלי מכל צרה/ שמור אהוביי ובני עמי שמור עלי גם מעצמי" – יפה!) 
בגדול אלבום ההמשך של קולו המסתלסל, קצב חאפלה ים-תיכוני מרקיד בענטוז + קישוטים אוריינטאליים – נוסחת הצלחה מנצחת שאין מחליפים. גולן מוותר מראש על המימד האישי למען החגיגה העממית שיוצאת מבית ההפקות של עדי ליאון את תמיר צור את דודו קמה, חאפלה שתמצא את דרכה באי סיכון מוחלט לכל המקומות שאליהם היא צריכה להגיע – הסטריאו במכונית, אולם השמחות ולסלולר המרקיד. מבחינה זו, אחלה אחלה עבודה מקצועית. לאייל גולן אין מקום לתלונות. אין חדש תחת שמיו הים-תיכוניים. מבחינתו העסקית, טוב שכך.