The Essential

הארי בלפונטה

ר.סי. איי, הד-ארצי
0/5
כשהיינו ילדים, שנות השישים, הארי בלפונטה הסתובב אצלנו בבית הרבה במהירויות 33 ו-45 סיבובים לדקה. מהרדיו של אז נשארו בזיכרון בעיקר  להיטים כ"או דיי" ו"מתילדה". קול חם, חספוס מיוחד – מעודן וסנטימנטאלי, רכות נסבלת, זיכרון נעים, סגנון קרוס-אובר מיינסטרימי קליל ולא מפעים.
אלמלא דיסק האוסף,  בלפונטה, מבחינתי, יכול להישאר לנצח בבויידעם כויניל עגול שחור ושרוט שלא ידע עוד לעולם צלחת פטיפון.
ממש לא  בא לי לנער  ממנו את האבק.
נוסטלגיה? כן, אבל לא מרטיטה, לא מהסוג שעושים לי השירים הישנים של נט קינג קול, רוי אורביסון, אלביס, אפילו הפלטרס. תמצית הזיכרון שנותר מבלפונטה זה קיטש שטוח במקצבי קליפסו של האיים הקאריביים, מוסיקה נחמדה, מאירת פנים אבל לא מחלחלת, לא מעבירה צמרורים בגווי. בטח לא מאתגרת.
 
בביוגרפיה שלו, בלפונטה מצטייר כהומניסטן, כמגן על זכויות השחורים בארה"ב וכתורם לקהילה הבינלאומית. במוסיקה שלו, בלפונטה היה רחוק מלהיות הבוב דילן של השחורים, למרות שהוא נולד בהארלם, והארלם של הימים ההם הייתה כר אידיאלי לצמיחת משורר הפופ של השחורים. זה לא קרה עם בלפונטה.
מוסיקת האפרו השמחה של ג’אמייקה, שם חי עם אמו (ילידת המקום) מספר שנים, השפיעה יותר על הרפרטואר העתידי שלו מאשר הבלוז והריתם נ’ בלוז השורשיים של אמריקה.
בלפונטה התמקד הרבה בפופ בידורי אתני קליל ורומנטי מאשר במוסיקה אישית אותנטית. אני מדבר על "אי בשמש",     Cocoanut Woman, Jamaica Faiewell, "קוקוריקוקו פלומה", "אנג’לינה", "מתילדה" ועד שירי שטות כמו   "חור בדלי". והוא הגיע עד "הבה נגילה", שנכנס בגדול לרפרטואר של הופעותיו, מה שנדמה לי, לא הוסיף לו נקודות זכות לטעם האישי שלו.
כזמר פולק, בלפונטה סובב הרבה את הגלובוס, ומבחינה זו, הוא היה אחד מזמרי ה-World Music  הראשונים, מי שהביא קצבים אתניים למוסיקה האמריקנית, בין השאר הוציא אלבום עם מרים מאקבה, זמרת העם הדרום אפריקנית הנפלאה, וגם אלבום של שירי דת (גוספל’ס, ספיריצ’ואלס) והגיע עד הבלדה האירית העצובה "דני בוי" שהוא שר נהדר, אבל כול אלה דווקא מנעו ממנו ליצור לעצמו זהות מוסיקלית ממוקדת. 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות