אנתוני גונזלס עולה בחשכה, לוחץ על כפתורים במכשיר אלקטרוני שמואר באור כחלחל, מפיק סולו אמביינט ארוך מאוד ולא קצבי כאוברטורה. זה נשמע כאילו גונזלס לקח לעצמו חופש על הפתיחה למפגן אלקטרוני מכין קרקע לערב של M83.
כעבור דקות ארוכות הוא יטול את גיטרת הלס פול הלבנה שלו כששתי דמויות (הזמרת והמתופף) יתמקמו בחסות החשכה במקומותיהם.
לא הגיטרה היא גיבורת הערב.  גונזלס נשען בעיקר על האלקטרוניקה. הוא לא רוק סטאר והוא לא גיבור גיטרה. הוא סוג של אנטיסטאר.
אני מזהה מוסיקה מ- Saturdays = Yesterday. האלבום החמישי של האלקטרו-רוק להקה הצרפתית, מבטא השינוי שעבר גונזלס ולהקתו מרוק אלקטרוני רועש לצליל אמביינטי בסגנון שנות ה-80.
הצלילים חלומיים, קרים, מנוכרים, משהו בין קוקטו טווינס לטומסון טווינס. המתופף החי (לא אלקטרוני!) נמצא מאחור סגור בתוך תא זכוכית פלסטית. לא הכי הבנתי אם זה משהו טכני או סתם גימיק.
הקצב רפטטיבי מיוחד מזכיר לעיתים טראנס.  הצלילים והתאורה מייצרים אווירה מיוחדת בקטעי האפטמפו. הכלי העיקרי של גונזלס הוא גברת צעירה, מורגן קיבי (Morgan Kibby)  פניה כפניו – אינם מופנים אל הקהל, מאופרים באיזושהי מסכה שחורה שמוסיפה לנתק ולניכור.
הקהל זז בהתלהבות לצלילים הקצביים. שירים מלודיים אינם הסיפור של הערב הזה. אלקטרו shoegaze- מכנים את הצלילים ששמענו.
זוהי בעיקרה מוסיקה מסונתזת, תערובות של דגימות וקולות, מלודיה צלילי סינת' וגם קצב רוק חי, כול קטע לוקח לסרט שלו. גונזלז עוסק במעברים בין מראות ומצבי רוח. מוסיקה של זרמים, שלוקחת למחוזות הזויים שונים.  שכבות של
 סאונד אלקטרוני שהשאירו אותי לעיתים יותר מסוקרן ממתפעם.
האם יהיה נכון לומר שאלמנט ההופעה אינו הצד החזק של להקות אלקטרוניות? במקום חשיפה, גונזלס וקיבי מעדיפים להיות חלק מאווירת האמביינט הזו בתאורה מערפלת. את השירים האלה אי אפשר לזמזם, ואתה נשאר מרוחק ומנותק  בתחושה, שכמעט כל קטע הוא המשכו של הקטע הקודם, מונוטוניות שכזו כשהטקסטים טובעים בצלילים. לי הייתה בסוף הערב יותר תחושה של טראנס אופורי מיוחד, מסקרן ומרתק, אבל משאיר אותך מרוחק.

M83 בבארבי תא