ההופעה

פול אנקה

היכל נוקיה ת"א
4.5/5

"דיאנה", אהובתו משנות ה-50, הגיעה איתו על הפתיחה אל תוך אולם ההיכל לפני שעלה על הבמה. החגיגה התחילה בתוך הקהל. פול אנקה בחליפת ספורטיבית ובעניבה קנה את עולמו כבר מהשנייה הראשונה. מתערבב בקהל, שר יחד איתו, לוחץ ידיים, מתחבק, מנשק. מצלם עצמו בדיגיטליות של הקהל,

הייתם מאמינים, פול אנקה, מגהסטאר אמריקני, ליגת העל של אלביס ופרנק סינטרה מתחכך עם קהל, מטפס על כסאות. מנשק, מחבק.הציניים יגידו – החנפה בגדול, שיאי הקיטש. אבל בואו נודה: בדיוק בשביל ההחנפה והקיטש והלהיטים הגדולים הקהל משלם. בשביל אנקה אנחנו הקמנו מדינה במדבר – שהיא הרבה יותר אמיתית מלאס וגאס, גם היא מחוז מדברי. יכול להיות שהוא חיפש כאן גמלים ואולי הוא התאכזב לגלות שמדינת היהודים נראית נורא אמריקה מתל-אביב.

זו לא הייתה הפעם היחידה שאנקה ירד לשוטט ולשיר בתוך הקהל. זה חלק בלתי נפרד מההופעה שלו, מהשאו, ממה שמאפיין את המושג  Entertainer , לא במובן של "בדרן" אלא זמר שעושה הכל כדי שהקהל יצא בתחושה שהוא קיבל שאו עד הסוף.

מבחינתו של אנקה השאו הזה עתיר מחוות: למשפחתו, כולל אשתו שישבה בשורה הראשונה ועלתה לבמה בסיום, לכוכבים הגדולים שהכיר, ביניהם סמי דיוויס ג'וניר, מייקל גקסון ופרנק סינטרה שאל ביצועיהם הוא חבר בסינכרון מושלם, גם בהצדעה לקריירה ולחייו שחלקים מהם הוקרנו על המסכים במהלך השיר – Time of Your Life. ראינו אנקה צעיר מאוד באד סאליבאן שאו ב-  American Bandstand. מבחינה זו הצניעות אינה התכונה הבולטת שלו – הוא רוצה להזכיר לכל שהוא היה ועדיין דמות מרכזית במוסיקה האמריקנית.

 

אגב, לאס וגאס: הייתה לא פעם לאורך הערב תחושה של מופע לבלייני לאס-וגאס, לא במובן השלילי אלא סוג של אנטרטיימנט – מפגן שהוא תמצית הבידור האמריקני המסורתי – צליל תזמורתי סווינגי חזק, פסנתר מינורי במקומות הנכונים. ובעיקר ריטואל נוסטלגי ממדרגה ראשונה – לכל מי שרקד אז בשנות השישים במסיבות סלוניות בסלואו צמוד את Put Your Hand On My Shoulder עשה אנקה מחווה כשהזמין את "רייצ'ל", מהשורה הראשונה לריקוד צמוד. על זה היא הייתה מוסיפה למחיר הכרטיס עוד חמשת אלפים שקלים.

הגיעו גם Puppy Love גם Lonely Boy ואת Eso Beso.  אנקה לא יכול לוותר עליהם, על ה – oldies-but-goodies.

נדמה לי שהופתענו שוב לדעת על השירים שפול אנקה כתב לאמנים אחרים. חושבים רק על My Way וסינטרה, אבל רק לאחרונה התברר שהוא כתב עם מייקל ג'קסון את השיר This Is It שכאמור ביציע בסינכרון לקולו של ג'קסון, I'm Not Anyone שכתב לסמי דיוויס ג'וניור, השותפות בכתיבה של She's a Lady  של טום ג'ונס.

אנקה נגע כמעט בכל נקודות השיא בקריירה שלו. מי שהמתין לכמה קאברים מהאלבום רוק סווינג (נירוונה, אר.אי.אם, ואן הלן, פט שופ בויז) התאכזב. הבשורה היא בעיקר למי שהגיע להתרפק על אנקה של הישן והטוב, וכזמר ופרפורמר גם בלי ששמעתי אותו בחי בעבר – הוא נראה ונשצע מיטבו, הופעתו בגיל 68 אינה מביישת את תהילת נעוריו (מרחק של כחמישים שנה) דינאמי מאוד, כושר טוב, אנרגיות טבעיות, פרפורמר ליגת על, תזמורת מצוינת עם דגש על נשיפה שנותנת לו את הסווינג והרוק, קולו במצב מעולה והוא אלוף בתקשור עם קהל ונותן לו גוד טיים.
ובעיקר: אנקה אוהב להופיע, אוהב קהל, ונדמה לי שמי שהגיע עם ציפיות לא גבוהות יצא בתחושה שהוא קיבל מאנקה יותר מאשר ציפה.

 

 

 

פול אנקה קטעים מההופעה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן