אהובתי, מרסדס סוסה, תודה על הדיסק הזה. הצימרור מגיע על הפתיחה, "הילדים של שכחתנו", סוסה לוקחת אותי אל העיצבון הגדול. המוסיקה של ויקטור הרדיה, משורר ומוסיקאי ארגנטינאי נפלא. המילים של רנה ורגס ורה. הסגנון: מילונגה. פואמה שעוסקת בעוני, במיוחד בעניים של ילדים, שהחברה מתעלמת מהם. תקשיבו לליווי בגיטרה של ג’ורג ג’וליאנו.
מרסדס סוסה מוציאה אלבום, והיא כבר בת 70. חג לשוחרי המוסיקה הדרום האמריקנית.
"הנשכח" הוא סגנון הנקרא "צ’קררה", קצב של 6/8 שילוב של גיטרה ובומבו (תוף ארגנטינאי) בליווי.
ואז מגיע דואט מעמקי הנשמה "קנטור דה אוברג’ה" שהיא שרה בדואט עם זמר צרוד קול, צ’נגו פריאז גומז.ועוד בסגנון הצ’קררה, "רק בשביל לרקוד", שיר בליווי בומבו וכינור. מורכב, מיוחד. מרנין.
16 שירים חדשים, ומרסדס סוסה עם נגניה המופלאים מקרבים אותם אליך, בלי מאמץ גדול. סוסה מדויקת בהבעה שלה, וקול האלט האקזוטי שלה מעביר את התחושה בלי טיפה דרמה מיותרת.
סוסה אינה עוד זמרת. היא טרובדורית שהמוסיקה העממית טבועה בדמה ובנשמתה. יש לה קול אלט עמוק צלול ומאוד חם, נגוע בעצבות תהומית וגם בשמחת חיים. קשורה לאדמתה, לשורשים שלה, למקצבים הדרום האמריקניים, אבל בעיקר לאמת הפנימית הייחודית שלה, שהופכת אוניברסלית.
תגובה אחת
אהבתי מאוד, וכן התרגשתי עד לעמקי נשמתי, גדולה וגדולה מהיים..
מרסדס סוסה, היא יפה ירקוני, ושושנה דמרי. של דרום אמריקה.