"יש פה טורקים?" מאתגר שלומי את הקהל.  לצורך החאפלה – כולם בקיסריה טורקים. שלומי שבת יהפוך אותם לטורקים. אין בעיה.

משבר עם טורקיה?  תשלחו לטורקים את הדיסק שלומי שבת בקיסריה – ההופעה. ייגמר בטוב. ישוקמו היחסים.

מאה חמישים דקות עם שלומי שבת בקיסריה  – מהכורסה. אמיר אוקרייניץ במאי הוידיאו יודע שבלי להראות קהל שמח –  חבל על זמנו. שהקהל הוא יותר משחקן משנה בהצגה של שלומי בקיסריה. המצלמות שלו רצות עם הקהל החוגג, משייטות לאורך ולרוחב, לא מחמיצות זר פרחים מהעשרות שמוגשות לשלומי ("הייתי פותח משתלה") מחרוזות בשפע. המלדיטה, הלטינית, הבלדות הטורקית, המרגריטה, המוצ'טיטה.
השמחה בלב יוצאת גם אל הגברים הבוכים בלילה בדואט שלומי אבנר גדסי. ב"מחפש" – יושבי מתחם האורקסטרה היקר נאלצים לוותר. מכאן ואילך הקהל כובש את המתחם. אביהו הבן של אבא שבת עולה לדואט אבא-בן ב"אבא". מצלמות לסבא הנרגש. שלומי מוחה דמעה.
מגיע גם משהו של קדושה והארה מהאחות לאה – "השבת כבר נכנסת". ואחרי הקדושה, תגיע רקדנית מענטזת ומשפחת חיון מיקנעם תניף שלט – "אוהבים אותך שלומי".  גם אני מצטרף לחיון מיקנעם. לא מפני שאני מאוהב בתמהיל של שלומי – שזה סלט טורקי-יווני-ערבי-עברי-יו-ניים-איט מעורב ברקדנים מפזזים ובכל הטרראם (כן, אני רוצה שלומי יותר נטו! אני רוצה שלומי – דאלארס מקומי) , אלא משום שמשהו מאוד אמיתי, אנושי וחם יוצא מהאיש הזה, שכמו כל מתחריו על קיסריה מבין את נפש הקהל.
ואתה שואל – האם ההתכנסות ההמונית שכולה כפיים רקיעות וריקודים שונה מהופעה של אייל גולן?  – כי גם שם יחזרו הסצנות והפרחים והמחוות. ואולי מוטב לא לשאול, כי שלומי שבת יש בכל זאת רק אחד, וגם הוא מבין שבתוך עמו הוא חי או כמו שהוא אומר באחד מרגעי הערב: היידה שכונה, והשכונה הזו לא הייתה שמחה, צוהלת ומאושרת אלמלא משמח הלבבות הגדול, נשמה ענקית שחוברת לתזמורת יפהפייה ועושה חגיגה שגם נפשו של האיש בכורסה יוצאת אליה.