מזמורי נבוכים

קובי אוז

הליקון
5/5

בדף הקרדיטים, בחוברת המצורפת, יפת-האיורים (של רות בן-ישראל), מופיע השם "יעקב אוז" כמי שכתב מילים לחנים ואשר על ההפקה המוסיקלית. למה "יעקב" ולא "קובי"? אחרי ששמעתי את האלבום, אני משער שהבנתי: קובי אוז אינו חוזר בתשובה. הוא גם לא המיר את חילוניותו בדתיות חדשה. הוא אינו מצטרף לשום כת או מחנה. לרגל מלאת לו ארבעים, פשוט אסף את עצמו, ניסה להרכיב מחדש פאזל של כל מה שהוא הוא – בהוויה ובישות הזו., מה שיצר עימות עצמי – מי אני ומה אני ומנין אני – משהו שמתחיל כנראה ב"יעקב", שם הזיהוי במשרד הפנים ובתעודת הזהות,
זה אלבום שנוגע בקודש, מנהל איתו דיאלוג, אבל נשאר מפוכח, מציאותי, פוקח עין חילונית-אירונית. בדף המצורף לאלבום כותב אוז: לא יהיה נכון לקטלג את "מזמורי נבוכים" בסוגת "המתחזקים המזמרים" (יענו, טרנד עכשווי של זמרים שעשו הסבה מחילוניות לדתיות) אינני "מתחזק". להיפך: ככל שאני לומד יותר, אני מרגיש דווקא "מתחלש", ככל שאני חולש על יותר שכיות חמדה תרבותיות, כך אני מבין כמה מעט אני יודע. תמיד הייתי מסורתי, אך בלתי משתייך לזרם כלשהו, ונשארתי כך".
וטוב שכך, כי יעקב אוז הביא אותה באלבום של אדם ויוצר שאינו מוותר על מורשתו, על כל מה שהביאו הלום, נוגע בקודש אבל בהיבט של חול. שומר חסד לסבא ר' ניסים מסיקה ז"ל ואף מסמפל קול תפילתו ("אלוהי"), מתבל בפסוקים מהתלמוד הבבלי, מחבר את ר' יהודה הלוי עם באך, אבל נמצא בפקק תנועה ישראלי עכשווי שכולו ניסים ("פקק תנועה של ניסים") וחרד לדמותו של העם שבתוכו הוא יושב – דתית, מוסרית, חברתית. מבקר אבל גם מתנחם. מצד אחד אינו מתעלם מקיצוניות וקנאות, מצד אחר – ליבו אמונה שמשהו טוב בכל זאת זורם מתחת לפני השטח.
קובי אוז – איש בתוך עמו הוא חי – אוהב ושומר מסורת, אבל במפגשו עם הכתובים הוא מנסה לחשוף העוצמה החברתית הטמונה בהם: מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ / וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ / שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע / צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִיעַ ("שועת עניים") – ארבע שורות מתוך סידור התפילה, שנאמרות מדי שבת, ומתברר שמילים של תפילה – נשארות כלי ריק.
הדת היהודית היא דת של הדרכה – הלכה למעשה, יישומית ומעשית, אבל מתפללים – ספק אם הם עוברים את מפתן הישיבה ומגשימים דברים הלכה למעשה. ממלמלים, מתנדנדים, מגלגלים עיניים לשמיים, אבל מה עם המעשה עצמו, שעומד בבסיס הבנת התפילה? רבים המתפללים שאינם מבינים תפילתם, או אינם מודעים למשמעותה המעשית.
קובי אוז שר מילים מסידור התפילה המדברות על הצלה וישועה של בני עניים מפני החזקים מהם, עשיר חמדן, בירוקרטיה עיוורת, מקום עבודה ברוטלי ומבחר נטולי בושה אחרים.
אוז פותח את התפילה בסגנון מסורתי, אבל נקודת המבט שלו היא של אדם מודרני מפוכח, שמבין שמשהו לא בסדר: ממשיכים לשאת דברי תפילה הקוראים להצלת עניים – אבל בפועל זה נשאר מלמול, נדנוד הגוף וגלגול עיניים. העיסוק בהיבט החברתי קיים גם ב"זלמן זה לא אתה" על אי קיומו תרתי משמע של חקלאי מזולזל בישראל. מצד אחר: "תפילת החילוני" – האמת הרוחנית בפניה לאב הרחמים – שעיקרה אמונה הגיונית –  לא מוכן להיות מתפלל מסוג זה או אחר, לא מוכן לקבל תכתיבים – מבקש מאב הרחמים להיות ידיד נפש.,  שיא בדיסק החדש מעוטר בצליל כינור רווי נשמה. וגם תחושה שרוחו של בוב דילן  עשתה ביקור.
והסיום המרגש של "נקבת השילוח" – סופה של דרך באלבום שמסכם את המסלול החדש שבו הוא מהלך – מסלול של חסד והארה בצליליו ובמילותיו: ירושלים שמסמלת את כל הניגודיות של האדם הישראלי-יהודי עכשיווי:  "כמה מזה מגלומניה?/ כמה מזה אנתרופולוגיה?/ כמה מזה רגשי אשמה?/ כמה מזה כי העולם שלי מלוכלך", מנגינה מינורית, קישוטי מזרח, הרמוניה מלטפת, טון רך נוגה, רחום וחנון.
מוסיקה: אוז חוזר לאדמה. זה אלבום של פשטות עממית יפה – בקווים המלודיים שלו, במקצבים ובעיבודים המגוונים, ראש-לא-רוק, זרימה מחויכת שמגעת  עד טיפקס של "הרבי ג'ו כפרה",  נגיעות של שמחה גם עצבות יפה, טובת לב. מסורתי, ישראלי מאוד -השיר "מדרגות נעות" – מפסגות האלבום – על חלום מלאכים מהיבט של ילד בטיול כיתתי. "געגועיי לגעגועים" –יופייה העממי של ערגה לישן שהופכת לרגש של מצוקה טבול בנימה צינית: געגועים לגעגועים שהופכים ימי לחזיון תעתועים.
המוסיקה מגעת מהראש והלב לרגליים. למעשה – משמחת לב, והניגוד הזה יחד עם הגעגוע לגעגועים, לא לדבר עצמו, יוצרים את האירוניה. נוסטלגיה שצליליה מעורבבים בניחוחות מפה (ים-תיכוני) ומשם (צליל אקורדיון צרפתי). מצטיינת בלחן סימטרי מענג, באווירת חאפלה עממית עוטפת, בסלסול מפולפל, בחיוך נוסטלגי שכולו רון שעשועים. הישראליות היפה של קובי-יעקב אוז.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. ביצירה של קובי אוז טמונים אוצרות מנצנצים אור יקרות, בהם ביטויים כמו "אצא בחוץ", "דום פגישה", חיים בכייף עם "מי כמוכה באילמים" ו"צדקה ושיזבא", ושוועת עניים שקולם נשמע.
    המוזיקה מתוחכמת והעיבוד מרנין, ויש הרבה חיוך גם שם,
    למשל בסיום השיר נקבת השילוח, כשלא חוזרים אל צליל הבית, אלא נשארים במקביל למובן המילים, "לא מאוד טהור". גם השריקות המופלאות של אדם מדר זכורות לטוב לכל מי שנכח במופע.

  2. ב"נקבת השילוח" שמעתי בנגינה מים זכים, ובאמת יפה שהמנגינה מחפשת כיוון כמו המספר-שר.
    גם "מדרגות נעות" הוא שיר על קשר לשמיים וחיפוש ובחינה עצמית. מה נכון ומה מתעתע, מה חלום ומה מציאות.

  3. אני שמעתי לראשונה את האלבום אצל חבר שלי והסתקרנתי קיבלתי את האלבום והתחלתי לשמוע אותו ופשוט התמכרתי אלבום מדהים שכתוב בחן ובכישרו רב על מילים שנכתבו הישר מתוך הנשמה וביצוע מרטיט ומרגש של קובי עצמו פשוט תענוג אני לא מפסיק לשמוע את האלבום ממומלץ בחום לכולם פשוט להתמוגג מן הקול הקטיפתי והשירים אלבום של פעם במאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות