אפשר לומר: נולד פסנתרן ברמה של ביל אוואנס וקית’ ג’ארט ואף למעלה מזה. האלבום מתמצת ארבעת הקודמים. מלדאו משרטט רישומי תחושות על רקע מקומות בעולם. מהורהר, מלנכולי, עצוב, והאלתור והמלודיה לוקחים אותו למקומות שאחרים לא היו בהם לפניו. שבעה סולואיים ושבעה קטעים לטריו (ג’ורג’ רוסי בתופים, לארי גרנדייר בבס) שמנגן בקשר כמו בקשר טלפתי. מלדאו מספר סיפורים ברגישות, תבונה ורגש. פריס המלנכולית שלו מחלחלת אל מתחת לעור. רומנטי, קלאסי. ג’אזי. מרגש
