מיהרו להכתיר אותו "הסינטרה הבא". כדאי לא להיסחף. הוא לא סינטרה בשום היבט. צ’ינקוטי עשה את מוקדם מהצפוי. כבר בגיל 18 הוא הגיע לאחת השחרות הראשונות של זמרי הג’אז. זמר פסנתרן, יפה תואר (מקדם קריירה לא מבוטל) שר בסגנון הסמות’ ג’אז, עם נטייה לפופי, מזכיר מאוד את הארי קוניק גוניור, גם את ג’אמי קולום עם נגיעות בבארי מנילו. שר ברכות מתקתקה בלדות בעיקר, אקצנט טוב, פרייזינג יותר מבסדר. סטנדרטים תמיד נוחים להתחיל קריירה בז’אנר שלו. "איי לאב פריז", הוא שר, ואני שם לב דווקא לתזמור המיוחד, המלהיב. בכלל צ’ינקוטי זכה ליופי של עיבודים ומלווים והפקה מוסיקלית דלוקס של פיל ראמון. הקטע הפאנקי "סט לואיס בלוז" שפותח הוא גם דוגמא איך זמר ג’אז משתדרג. עדיין הבעיה של הזמר הצעיר, שהוא מתקשה להעניק פרשרות עומק אישית לשירים, ומשאיר הכול באזור הרגש הראשוני. ואני אומר את זה דווקא משום שמדובר בזמר-פסנתרן בעל פוטנציאל. "על הירח" (קטע שלו) הוא שר ברגישות יפה, כזו בין מאנילו לסטינג ו-Raise The Roof הוא הביצוע הג’אזי שמראה כי יש כאן זמר. הבחור בן 21. יש לו את זה. אם אינני טועה, הוא הולך להשאיר את הארי קוניק ג’וניור מאחור.
