אמיר דדון מפנטז אהבה בין גלי חולות לגלים של ים. הגברת שלו שטופה בחולות, יפה כמו נווה מדבר, עיניו יפגשו עיניה, שפתיו בשפתיה – כמו ים נוגע בחוף. המטפורות – עוברות בסדנה לכתיבה יוצרת, אם כי לא בציון 100. בסדר. השירה הדרמטית – מעצימה כמובן את כוונת היוצר לשכנע כי פיו וליבו שווים. דדון הוא זמר של שיאי הרגש. יש לו עצמות פנימיות שמזעזעות את מיתרי הקול. חזקות יותר מהמנגינה (היפה) ומהמילים. שייסחף הכל, שיישרף הכל – בתשוקה ללא לאות. מתאים ללהקות מטאל.
דדון אכן נפגש איתנו בשיאי גלי רגשותיו הענקיים. או כמו שאומרת הקלישאה: תן לרגש ללכת במקומך, וכמה שיותר, כאילו סערת הרגש – היא העיקר, תיסחף בה, שתשטוף אותך, כי אין לך ברירה. גם אם לא תרצה – תיקח אותך. תטבע ברגשותיו. הנקודה היא שאישית – מלודרמות מהסוג הזה לא תמיד מזיזות אצלי משהו, שלא לדבר על סוחפות. אבל אצל דדון – איך אפשר שלא להיסחף. או כמו שאומרת הקלישאה: תן לרגשותיך להישטף בתחושותיו. נתתי.

גלים, גלים של חולות / ירח צופה למדבר / השביל מוביל מהיום
הדרך תוביל למחר
את שטופה בחולות / יפה כמו נווה של מדבר / אולי אזכה שוב לראות אותך
בין דרכים של עפר
אז אני הולך, אז אני הולך
שייסחף החול / שיישרף הכול / אני הולך
גלים, גלים של חולות / עינייך יפגשו את עיניי/ כמו ים נוגע בחוף
שפתייך יגעו בשפתי
אז אני הולך, אז אני הולך
שייסחף החול / שיישרף הכול / אני הולך