"הבן של המשורר" ו"הנביא המשוגע" הם הדמויות הראשיות בסיפור ההתרחשות בבר תל-אביב על רקע קטיושות שנופלות בחיפה במלחמת לבנון השנייה. הניתוק של העיר הגדולה במרכז הארץ ממרכזי האירועים-נפילות מוביל לבר מאוכלס באיש מאוהב-מיוסר-שבע רצון מתפייט על אהבה חדשה ומקווה ל"סוף טראגי", השני – בפיו בשורות לא טובות – על כך שתל-אביב היא המטרה הבאה לטילים ולפצצות.
אצל נועה גולדנסקי אין נפילות קטיושות תרתי משמע. היא בכלל אינה בתל-אביב, ליבה בפריז. שרה שנסון, צליל אקורדיון. ואלס. הטקסט מעט מתייפייף בניסון הזה לייצר בלדה פיוטית באווירה קברטית. קולה והבעתה של גולדנסקי זורמים בנתיב אקוסטי נעים, נאטראטיב מלודי קל, מבנה מוקפד, גם מוסיקה תיאטרלית יפה, אך מעט אנמית בהבעה.
הבן של המשורר נכנס לבר ביום חם
נראה קצת מרוח כמו רישום פחם
כרגיל מיוסר אבל מאוד שבע רצון
כי הוא מצא לו את הדרך הנוחה לאבדון
"תביטו חברים, יש קטיושות בחיפה
ואני כמו בחופשה כאן ברגל יחפה
מתפייט על אהבה זה כמעט לא מוסרי
אבל איתה אני כמו ילד מצב רגשי בוסרי"
ולמולו פוער עיניים הנביא המשוגע
ומטפטף לכולם בכוסות מעט תוגה-
תאהבו ותזכרו את כל מה שמסביב
הפצצה הבאה תיפול על תל-אביב
יש לו ילד או שניים פזורים במרחב
הנשים כולן הלכו, נו, מי זוכר עכשיו
והנה הוא שוב מאוהב איזה ברוך
ומבקש עוד משקה אבל הפעם ברוך
והיא טיפוס כזה שכולנו מכירים
מחופפת מקצועית עם תזרים מזומנים
בתוך תוכו קיווה שיהיה לזה סוף טראגי
שתמשוך אותו למטה בכל כוחה המאגי
ולמולו עוצם עיניים הנביא המשוגע
ושולח יד לגעת באוויר במן ערגה –
תאהבו ותזכרו את כל מה שמסביב
הפצצה הבאה תימחק את תל-אביב
לשמש כבר נמאס והיא עומדת שוב לשקוע
הבן של המשורר מאיים גם הוא לטבוע
מתוך קולות העיר מתחדדת אזעקה
וכל השתיינים פתאום מדגמנים שתיקה
ולמולם צוחק בקול הנביא המשוגע
ומוחא עכשיו כפיים כמו לאיזו הצגה –
תאמינו ותבינו גם אם זה מכאיב
הפצצה הבאה כבר מעל תל-אביב
