דילמת מפגש הקלאסי עם ג’אז מצליחה להיפתר כאן בחלקה. שני גאונים, פיטר בפסנתר ג’אז, פרלמן בכינור קלאסי מנסים להצטלב, לנגן זה לצד זה, בהרמוניה. המבחר קובע. אני מעדיף את "למה לחשוב על המחר" המסיים, קטע של פיטרסון שבו קיימת אינטרקציה יפה, מאשר "עינים שחורות" שפותח את הדיסק, ששיך לטריטוריה אחרת, הכינור הצועני, או משהו בתחום. פרלמן הוא רחוק מלהיות ג’אזיסט. יהודי מנוחין עשה את זה יותר סווינגי עם גראפלי. ג’אז הוא לא ביתו. מצד שני: שני מוסיקאים כאלה, לא יכולים לפספס בגדול. ומי שמחפש ג’אז ברוטב קלאסי כרפרפת להנעים לו שעה בגינה או על המרפסת עם להיטים כ"ג’ורג’יה במחשבתי", "בלו סקיז", "מיסטי", "מקי סכינאי", "אני אוהב את פורגי" – זה בהחלט בא בחשבון.