אחרי ששמעתי 34 שירים, הלהיטים הגדולים, חלקם בביצועים חדשים, אני מגיע לתובנה פשוטה: אין עליו. כלומר: אין מתחרים לקול הזה, לסלסול הזה, לדיקציה הזו, לזמר הזה. לא גומרים בית ספר או אקדמיה בשביל להגיע לזה. מתת אל.

תרימו גבה. הרמתם? יפה. תורידו: אינני מתכוון לחזור על מקבץ ביקורות שעסקו באחדים מהשירים הנכללים באוסף. המוטו: גולן במקרים רבים לא ממש מתעמק באיכות השירים שמוסרים לו. מילים עוברות לסוחר לעיתים ללא בקרה אומנותית. כשמגיעים לו שבחים על בחירות נכונות, אין בעיה לחלק אותם. דוגמא: "אני מתגעגע" של אביעד פניו, השיר שסוגר את המקבץ הראשון באוסף.

מתברר שלא חייבים לרדת בכוח אל העם, ואפשר לסטות מדרך המניפולציות של היפיופות והג'ונגלים. שהעם יקבל אותך גם טיפה יותר גבוה. אביעד פניו. ודודו קמה העניקו לגולן את הפשוט והיפה – עיבוד לפסנתר מעודן, קול שמימי ברקע, תזמור סאן רמו אפקטיבי, מנגינה יפת תואר, ואייל גולן שר את התחושה ואת הסיפור כמו הם באים מתוכו. מסלסל את הגעגוע בהיר ופריך, נוגה ומלטף, והנה מייצר את הריגוש בעצמו. זו דוגמה אחת.

לא אחזור על ביקורת שכתבתי על טקסטים לא אמינים, נטולי אמת אישית, שרבוטים ומניפולציות רגשיות. פעמים שאלתי למה הוא אינו "עולה כיתה"? גולן יאמר בצדק: עזוב אותך. אני יודע הכי טוב מה טוב בשבילי. – מה שנקרא קורס בהבנת הביקוש. 

מוסיקה: אל תגדירו אותו "מוסיקה ים-תיכונית". הסלסול הקולי לא הופך כל שיר ל"ים תיכוני". גולן הוא קודם כל זמר ישראלי מצוין. לא יווני – למרות שבאוסף יש לא מעט שמות יווניים. לא משהו אחר. "מציאות אחרת" (מילים ולחן: דידי  שחר. עיבוד: יעקב למאי) – שיר מכאן. שיר ישראלי, בלי שמיכנס לאבחנות מוסיקולוגיות.

רוצה לומר: פשטות אינה פשטנות. חבל שגולן לא יכול לבנות יותר על המוטו הזה. יותר על מציאות אומנותית אחרת. חוץ מזה – חותם שוב על משפט הפתיחה –  ובגדול:  זהו המקבץ היפה ביותר ששמעתי מאייל גולן.

 דיסק 1: זר כיסופים, אלוהיי, ים של טעויות, הוזה אותך מולי, בין הטוב והרע, איפה את, אמרי לי, לוחמת, ואני קורא לך, דמעות, ידעת שזה זמני, שומרני אל, מלאך, עולם מושלם, דברי איתי, מציאות אחרת, רק מתגעגע.

דיסק 2: מפה לשם, זה אני, צליל מיתר, אם יש גן עדן, חוף אל חוף, בשבילך נוצרתי, מדמיין אותך, נשבע לך כאן, מבקשים חיים, לנצח בני, לילד הזה התפללתי, את היפה בנשים, דרך לחיים, מצטער, תחזרי תחזרי, ליאם, תודה לאל.