הייתי מתחיל ב"בורא עולם" – כמעט לקראת סיומו של החדש של גרוב כנעני. למה בו?
א. על שום שהוא הכי טרי בזיכרוני אחרי 13 קטעים. 2. קולח בהשפעות שלוקחות עד אזורי הבלקן בעיבוד לאקורדיון, מושר בקולות מענגים. 3. אווירת הילולה – שאם אני הייתי צריך לבחור מקום ראשון במצעד החאפלה הישראלי – אז "בורא עולם" הוא השיר הנבחר, ולא מטעמי אמונה.
"בורא עולם" מייצג מוסיקאי מקומי שאינו יודע בדיוק מהו מוצאו המוסיקלי והוא בוחר לפטרל בין יהודית חסידית, מוסיקה רומנית צוענית, רוסית, בלקנית. המתופף ואיש ההקשה שי וצר, שמנהיג את המסע המויסקילי הזה, יושב בתוך עמו, כלומר בתוך כור ההיתוך הזה, ועושה שימוש בשעטנז המוסיקלי לשאלות יסוד שהאדם ימשיך לשאול כל עוד הוא אדם עלי אדמות – על סוד הבריאה, מי ומה ואיך. ומי אני בכל העולם הזה. ולמה למרות שנתן לנו את הארץ – היא ספוגה בכל כך הרבה כאב.
וצר לא עושה מזה "עניין". הוא נתן לתזמורת שלו לנגן, ויש לו תזמורת מלוטשת (ניצן עין הבר, עדי מאירי, יונתן לוי, עמוס הופמן, עמית הראל, זמר מצוין – כפיר בן ליש) זה מתפתח למשהו מהסוג של התיזמורים של הכפר הקטן שמגיע לעולם הגדול, וכבר כתבתי שאם ככה נשמעת מוסיקה כנענית – אני כנעני.
השיר הבא מס. 13 הנקרא "סיום", כבר מוציא מהאזור לטיול באזורים פחות כנעניים ויותר ארופאיים קרים – אמביינט אלקטרוני אינסטרומנטאלי.
הגרוב מגיע בהמשך במוסיקה אקלקטית – "השיירה" האינסטרומנטלי שבו שי וצר, ראש הגרוב הולך בדרכי ארץ טרופית ברזילאית המרקידה של מתי כספי.
אריאל זילבר מצטרף ל"צבע החיים"- על מהות ומשמעויות הצבעים בחיינו שמוגש בצבעי פיוז'ן יפים, הקפדה על תזמור מחובר שירה והרמוניה אופטימיים שמשדרים שמחה מאופקת יפה.
"אל תדאגי" בשפה מקראת ארכאית מתפייטת של דפנה בר ציון ("אל תדאגי אחות קטנה אהובתי היחפה/ כי עוד מעט אשא אותך בשתי ידי לממלכה") בשירתם של כפיר בו ליש וורד הררי וצר – עם טאץ' ברזילאי. אבל שירתה של ורד גם בהמשך נטולת ברק ושאר רוח. לעומת זאת אהבתי את מגע הג'אז של עמית הראל. גם כאן מנגינה ועיבוד מעודנים יפים.
"ריקוד המדורה" – ריקוד אוריינטלי אתני-פאנקי מלהיב שמפצה על טקסט הסתמי.
"רך כקטיפה" צלילי הטמפורה מנסים להוסיף קמצוץ של הזוי לאווירת השאנטית, אבל גם הטקסט וגם השירה לא מצליחים לחבר אותי.
"אנשי החלומות" – קול חלום רטוב של אריק סיני מעטר את השיר העוסק ברצון לברוח מהעולם הזה. אמביינט עם מעבר לצליל ג'אז-פאנקיי ולקולות הרמוניים מענגים. קיטש יפה.
"עד אליה" כנעני? יש משהו במנגינה ובמקצב בשיר ששרה מזי כהן במאופקות שמתחבר עם מסורת מקומית, מול ה"ישן" הזה – מעניק העיבוד פיוז'ן שלובש סממנים שמובילים עד סנטנה. שיר על לב חצוי ביחסים. מהלך מיוחד בדיסק.
"פטה מורגנה" ושוב המוסיקה נדרשת "להציל" את הטקסט הסתמי שמוביל אותנו דרך נופים ופנים (מספרת: מזי כהן) – פנטזיה באווירה יענו מדברית, סינתזה שמנסה לחבר צליל מדבר ואוריינטל למחוזות האמביינט המערביים.
"שיחת גברים 1 ו-2" קטעים קצרים רוויי אווירה מזרחית מקומית בנגינת העוד של עמוס הופמן.
אלבום של פתיחות, מוסיקת עולם שמנסה לרקוד על כמה חתונות וגם מצליחה בלי להזמין את החתן כלה לחאפלה מקומית טיפוסית. שי וצר הוא מוסיקאי של דמיון פורה גיבש פסיפס לא אחיד עד הקצה, אבל מלהיב דיו כדי להתיידד איתו.
