קול וחומר

אושיק לוי

High Fidelity
4.5/5

אושיק לוי פותח ב"איש בלי נצח" של מיכה שטרית וארקדי דוכין. על האיש הקטן שמאמין שעדיין האל לצידו, שמבקש אורכה, כי הוא עדין כאן. הקול ספוג עשן סיגריות, באופרה היו מעיפים אותו מכל המדרגות, אבל תקשיבו כדי להבין – שלא צריכים לחפש קול בשיר הזה, ממש כמו בכל האלבום החדש. תחושו את הכאב. חומר בידי הקול. הקול המחוספס הוא המוסיקה, מלנכולי, אישי מאוד, נוגה. והגיטרות שצלילן "אמריקני דרומי" בוכות איתו. העיבוד באווירה "פינק פלוידית", קולות שמיימיים א-לה לורי אנדרסון.  
העשן הזה שדבק למיתרים הוא חלק מהסיפור, תקראו לזה – אינטרפרטציה, ואושיק בדיסק הקאברים הזה לוקח את השירים למקומות המאוד אישיים שלו. זיו ריינר שעל ההפקה המוסיקלית, ספוג השפעות, מעטר ברוח הנרטיב. "איש בלי נצח" קובע את הטון של הדיסק כמוטו, תמצית התחושה.

מתי כתבתי לאחרונה על אושיק לוי? אחרי עידן הויניל הרחוק, שרובו עדיין לא נכנס לאתר הזה, אני מוצא כמה מילים על "אבל כולם", אושיק לוי וחברים בהופעה חיה, ערב דואטים במרכז ענב בת"א. כתבתי אז: "זמר נטול יומרות, קול מחוספס וחם, הגשה נכונה של שיר. הבעיה היא שאושיק נתקע אי-שם במחוזות השבעים עם מיטב השירים שהלחין לו נפתלי אלטר. ממשיך להתרפק על הרפרטואר ההוא. לא סער עלינו מחדש, ממשיך להיות קשור בטבורו לנפתלי אלטר, הדואטים עושים טוב ל"יונתן סע הביתה" הפעם עם אסף אמדורסקי. "לא הכרתי אותך מקרוב" עם לאה שבת. והסולו של "חוזה לך ברח" מרגש כרגיל. היו שם גם ברי סחרוף, מיכה שטרית, גבי שושן, קורין אלאל. ערב חם שעושה קאמבאק קטן לאושיק."

לא בטוח שהדיסק החדש הוא הקאמבאק הגדול. לא בטוח שבגילו עוד אפשר לדבר על קאמבאק, אבל אחרי שהקשבתי – סער עלי מחדש. עלה על התדר התחושתי הנכסף, יורד איתו למרתף הבלוז העשן, לחלקתו המאוד הפרטית – גם ברוב הקאברים בהמשך, כשהעיבודים הם שכבה מאוד משמעותית בקביעת האווירה  המדוכדכת.
אחרי "איש בלי נצח" יגיעו "שלמונזה" של יובל בנאי (פרשנות עומק על הידרדרות יחסים בינו ובינה), "חור בלבנה" של  "רוקפור" (שיר שמתפתח מהשקט אל הסערה הדרמטית בעיבוד יפהפה לפסנתר ולכלי מיתר), "שקט" של אבי בללי ונקמת הטרקטור (לוקח לסיפור שלו) , "סיכוי קלוש" של שרון הולצמן (שיר על יחסים בהיבט פסימי בקצב איטי לעומת המקור בעיבוד אקוסטי משדות קאונטרי) , "כל קיץ" של נתן יונתן ומיקה קרני (אינטימי,כמעט מלוחש, קולות רקע שיוצרים תחושה הזויה)

 בולטת הגישה הנרטיבית המדוכדכת-מסתורית משהו של אושיק, לעיתים לא שר אלא מספר-מדבר את ה שיר: הגרסה ל"עצוב בלעדייך" של אביב גפן, בליווי אקוסטית נטו לוקחת את השיר הרחק מהמקור ומשדרגת אותו, לא להאמין שזה אותו השיר של אביב גפן. גם "אל תפחד" שהלחין רמי קלינשטיין בסיום  – בעיבוד לגיטרות ולפסנתר, מגיע במעין מונולוג מדובר, מתרחק מריטה שנות אור.

"ילדה שלי" (נועה לוי/ ארי גרלי וזיו ריינר) – שיר נוגה בטון ערגה, על אהבתה שאיננה עוד – ועל הזדהותו הטוטאלית עם געגועיה. אושיק נוסק לשיאי הרגש. "הלוואי ויכולתי  להעביר הכל בחיבוק", שר אושיק. אולי לא מצליח בחיבוק, אבל בטון קולו – מצליח גם מצליח לחבק.

אושיק מנצל את הצבע הקולי העכשווי שלו, את "מגבלותיו" – כדי לצקת לשירים את התחושות שממלאות אותו בזמן הזה. את הסיפור שלו. יש מה לשמוע. יש ממה להתרגש.

 

הפקה  מוסיקלית וניהול אומנותי: זיו ריינר.

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. הערה; אושיק לוי לא מתקבק הוא תמיד נמצא ו2005 הוציא דיסק מצויין שנקרא אומר שירו בשקט. יש לציין כי לזכותו של אושיק ש תמיד ידע להוציא דברים מיוחדים כמו הדיסק החדש שבפעם הראשונה הוא מחדש דברים של אחרים ועושה את זה במגבלותיו הקוליות בצורה מעוררת כבוד .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות