היו לי כמה כותרות קלישאתיות אחרי הערב של מקס ראבה והפאלסאט אורקסטרה כמו  ניצחון הנוסטלגיה, וגם – פרודיה על השמלץ. בואו נמחוק הכל. כי במופע של החבורה הגרמנית הזו יש גם מזה וגם מזה, ובעיקר שחזור רטרו של תקופה עם כל הנפיחות הנוסטלגית, אבל גם עם קריצת עין של הומור גרמני במבטא גרמני מודגש מצידו של האיש בחליפה במרכז הבמה, שאלמלא בדיחותיו היבשושיות משהו, אתה נותן לו בקלות תפקיד ראשי בסרט על הגסטפו במלחמת העולם השנייה.

מבחינת לוח הזמנים, ראבה והתזמורת הגדולה, הלכו על ימים שלפני המלחמה ההיא. שירי העשרים והשלושים, גרמניה ואמריקה, להיטים ושירי קברט  משנות העשרים ותחילת השלושים, צליל מסוגנן מדויק על המילימטר. וכשאני אומר "מדויק", אז זה ביג בנד של פעם באוריינטציה של הפקת מוסיקה מודרנית. צלילי הרומנטיקה. כלי נשיפה מזמרים עם כל מיתר, מעניקים אווריריות ריקודית מחודשת לואלסים, לפוקס טרוט, לפסדובלה. נשמעים חדשים וחיוניים ומגלים את המודרניות העל-זמנית שלהם.

ראבה במרכז הבמה,  הוא התפקיד הראשי במחזמר הזה, פנים קצת מפחידות חסרי מבע (משחק אותה רציני למרות החיוך הפנימי?) , מחויט כמו פעם, רזה מאוד, לבוש טוקסידו, שיערו מסודר למשעי, מאחוריו התזמורת, המיקרופון מוצב על סטנד וינטאג' ודברי הקישור שזורים בהומור ונונסנס אלגנטי .
ראבה שר בגרמנית ובאנגלית, מחייה את הפיתוי של מרלן דיטריך, הבלדות של קורט וייל, המקצב של בני גודמן, הצ'רלסטון, הג'אז, הסווינג והפוקסטרוט וצלילי ההרכב הגרמני המפורסם "הקומדי הרמוניסט". רבים מן השירים נשארו אהובים כל השנים והניחו את היסודות לפופ של השנים שבאו אחר כך.

קולו הטנורי – כמו של הזמרים של פעם, (מזכיר את רודי ואלי האמריקני) טון  אוורירי וצף, אבל לא מונוטוני, שר בהרמוניה מושלמת. בטח שזו הצגה. נתתי לדמיון לרוץ: אנחנו בתוך מועדון לילה בשנות השלושים, תרצו סצנה יפהפייה בסרט המשחזר את ימי מועדוני הלילה העליזים של ברלין בעידן של הרפובליקה הויימרית, עוד לפני שהנאצים שינו את ההסטוריה.
מה שכמעט נכון: ראבה ותזמורתו מככבים בשנים האחרונות בברלין, בשחזור הנפלא הזה של העשרים והשלושים, בגרסאות לעידן הג'אז השמאלצי.

האורקסטרה עוברת בקלות מרצינות לחיוך וצחוקים בהרכב גדול, בקבוצות קטנות (נגני כינור, נגני נשיפה) יוצאים מהמקומות המסודרים לקדמת הבמה, מחליפים תפקידים. מפתיעים במהלכים לא צפויים (צלצול בפעמוני יד)

""הלילה או לעולם לא" הוא ערב שמנסה ומצליח לשחזר, הצלילים של 12 הנגנים – מבושלים גורמה, שירים שמדברים על אהבה, אבל הומור שמנפץ את הקיטש, Sight & Sound שעושים הצגה מלבבת ממחוזות העבר.

אני שומע את ראבה שר  – Smoke Gets in Your Eyes ונמס. לא להאמין שאפשר לשמר המוסיקה של תקופה לא רק כמוצג מוזיאוני, אלא כבידור חוצה זמנים עם חומרים משמרים של הפקה מהוקצעת שדופקת כמו שעון גרמני משובח שמחוגיו חוזרים לימים שרומנטיקה הייתה רומנטיקה.

מקס ראבה Max Raabe ותזמורת הפאלסאט